אִשָּׁה אַחַת גָּרָה בְּתוֹךְ אֲבַטִּיחַ
גָּדוֹל, נוֹרָא.
הָיוּ לָהּ שָׁם שְׁנֵי שְׁרַפְרַפִּים
וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה.
הִיא חָתְכָה לָהּ חַלּוֹן
וְחָצְבָה לָהּ סָלוֹן
וְתָלְתָה שָׁם תְּמוּנָה
וְהִכְנִיסָה אֲרוֹן,
וְחָתוּל שֶׁיָּצוּד עַכְבָּרִים
הִיא גִּדְּלָה בַּפִּנָּה,
וּפִתְאוֹם –
נִסְתַּיְמָה הָעוֹנָה.
הֲלָכָה לָהּ אוֹתָהּ הָאִשָּׁה
לְחַפֵּשׂ לָהּ דִּירָה חֲדָשָׁה.
הִיא חָקְרָה, שָׁאֲלָה,
לֹא מָצְאָה שׁוּם דָּבָר,
רַק חַדְרוֹן
בְּתוֹךְ גֶּזֶר
אָרֹךְ
אֲבָל
צַר.
מֵעַכְשָׁו —
לֹא הָיָה לָהּ מָקוֹם לַסָּלוֹן,
וְלָכֵן הִיא חָתְכָה מַחֲצִית
הָאֲרוֹן
וְהִכְנִיסָה רַק רֶבַע
כִּסֵּא
וְחָתוּל
וּשְׁרַפְרַף,
מֵעַצְמָהּ הִיא בְּקֹשִׁי
הִצְלִיחָה לִדְחֹק
אֶת הָאַף.
הָאישה בַּשיר מְלֵא הדִמְיון הזה של נוּרִית זַרְחִי מַפְגינה גמישוּת רבּה, וּמַראָה שהיא יכולה להסתדר בְּכל תְנַאי: תחילה היא יוצרת לעצמה מֶרְחב אישי על פי מִידָתה וּצְרָכֶיהָ בָּאבטיח ‘המְרוּוָח’, וּלאחַר מִכֵּן, כאשר היא נֶאלֶצת לעבור לִמְקום מגורים נוח הרבה פחות, היא מסתפקת בגֶזר צר. הגמישות הזאת מִתבַּטֵאת גם בְּקַבָּלת המצב: היא אֵינה מִתמַרמֶרת על הנוֹחוּת שֶאָבדה לה אֶלָא מוצֵאת מייד תחליף. אומנם הוא מְחַיֵיב וִיתוּרים גדולים, אבל הוא עדיף מִשום דבר. בַּשיר מִסתתֶרת גמישות נוספת: הגמישות שלנו, הקוראים. השיר מִשתַיֵיך לְסוּגַת ה’אִיגָיוֹן’ (נוֹנְסֵנְס), וכדֵי לֵיהָנות ממנו צריכה להיות לנו גמישות מַחְשַבְתית: אנחנו צריכים לאַפשֵר לעצמנו לדמיין שאבטיח וגזר יכולים להיות פִּתְרונות דִיוּר אֶפשָרִיִים. חשיבה נוּקְשָה מדי שמִתבַּטֵאת באמירה כגון “זה לא יכול להיות”, לא תאפשר לנו ליהנות מִקִסְמוֹ של השיר.
כָּתַב: לִיאוֹר שְטֶרְנְבֵּרְג
