הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |  מערכת 'עיניים'  |  צור קשר 
  30/09/2020 
 
הופיע גיליון 241
 בנושא אלתור



מחנה הפחד
מאת: איתי ליברזון בן 9.5, תאריך:10/9/2020
סיפור

איתי ,אמיר ועידו התחילו לארוז את המזוודה שלהם כי עוד מעט הם יוצאים למחנה.הם כל כל כך מתרגשים,אתם בטח שואלים אם הספיק לנו עם יערות? כן, אבל מה כבר יכול לקרות? בכל מקרה אני חושב שאחרי שביקרנו בבקתה הזו כבר שום דבר אחר לא יוכל להפחיד אותנו. עוד שבוע אנחנו נוסעים למחנה ביער.

כעבור שבוע ,עלינו למכוניות עם ההורים שלנו והתחלנו לנסוע למחנה ובאותו הזמן חשבנו מה יהיה במחנה? פתאום מחשבות מפחידות חלפו בראשנו. האם יקרו שם אותם דברים כמו פעם שעברה עם הבקתה הזאת? ופתאום לכד משהו את מבטם של איתי ואמיר,(שהיה השטוטניק מכולנו.) ראינו משהו לא ברור זז בין העצים. איתי ואמיר קראו לעידו להסתכל אבל הוא היה שקוע במחשבות. כולנו שאלנו את עצמנו מה זה היה? זה בטח היה רק בדימיוננו.

כאשר הגענו ליער התחלנו שלושתנו לסדר את הדברים, להסתובב בסביבה ולדבר. דיברנו על כל הדברים הכפיים שנעשה פה. ואז אותן מחשבות מטרידות חזרו והתרוצצו בראשנו.לא יכולנו להתעלם מהן כי הן חזרו כל הזמן. פתאום ניזכרנו ביצור המעוות "שראינו" בדרך.ואז תקפה אותנו צמרמורת מקפיאה וקצרה,למרות החום. אבל עדיין עוד לא קרה לנו שום דבר מענין.עוד מעט יורד הלילה וכולנו היינו בתוך האוהל.

השעה היתה שש בערב ועמדנו לאכול ארוחת ערב, כאשר שלושתנו שמענו יללה חלשה ,דקה וקצרה מאוד."מה זה היה?" שאל עידו בקול חלש. אמיר ואיתי התקדמו באיטיות רבה לעבר רוכסן האוהל,וכשיצאו הערב היה ערפילי ולח ולא ניראה שום דבר באופק."מוזר", אמר איתי. "הערפל הזה לא היה קודם. ואיך יתכן שההורים שלנו בכלל לא שמעו את היללה הדקה והלא אנושית הזאת?" "ואיפה ההורים שלנו בכלל?" עוד צמרמורת עברה בנו פתאום. "מה קורה פה ?" שאל עידו, "אני לא יודע" אמר איתי. ופתאום נשמעה עוד יללה מאוד חדה ומוזרה.

הם החליטו לסגור את האוהל. היללה הזאת לא היתה דומה לאף יללה אחרת. פתאום השתררה דממה מוחלטת. לפתע ההורים שלנו נכנסו לאוהל, וכולנו שאלנו "איפה הייתם?" הם לא ענו. "שמענו יללות "אמר אמיר.אבא של אמיר אמר" על מה אתם מדברים?" איתי קטע אותו ואמר "כלום" בקול חלש.ההורים יצאו מאוהל והלכו. אז באמת לא שמעו את היללה. "אבל איך זה יכול להיות?" "זה לא הגיוני. מה קורה כאן ?" שאל אמיר ועידו השיב בדאגה. איתי הציע שפשוט נלך לישון וזהו.אבל אף אחד מאיתנו לא הצליח לישון. כל הזמן תקפה אותנו מחשבה נוראה: מה היו היללות המפחידות האלה? למה אף אחד לא שמע את היללות חוץ מאיתנו? ואז, עידו יצא משק שינה ואמר ,"כדאי לנו לפתור את התעלומה הזו". כולנו היינו ערים לגמרי והסכמנו איתו.

התכוננו לפתוח את אוהל כאשר התחילה עוד יללה כבדה והפעם נשמעה קרובה מאוד. קרובה מדי.ואז בבת אחת פתחנו את האוהל.וכמעט נחנקנו כשראינו מה יש שם. הכל היה מוקף בערפל סמיך וזוהר .ובתוך נערפל ראינו דמות שהיתה ממש דומה לדמות שחשבנו ראינו קודם. "מה נעשה ?" אמר איתי ."אין לי מושג" ,אמר אמיר. "לא זה לא באמת קורה", אמר עידו.

בתוך הערפל הדמות המטושטשת נהיייתה יותר ויותר אפורה, גדולה ומפחידה נורא. עדיין לא היתה ברורה כי הערפל הסמיך עטף אותה.בעצם, הערפל היה יותר סמיך ממה שנראה והיה זוהר ומטושטש. "מוזר", אמר איתי "הערפל הזה מוזר מאוד." "הוא באמת מוזר" אמר עידו."כמו ערפל מכשפים קסום." "מה השעה ?"שאל עידו את אמיר שהיה לו שעון. "12 בלילה" ענה אמיר. 12" איך זה יכול להיות רק לפני זמן קצר היה 10 בלילה?" לא הגיוני. העפנו מבט לעבר הדמות אבל היא לא היתה שם יותר.

עידו הציע לצאת ולחפש אותה. אמיר הסכים ואיתי קצת היסס אבל הסכים.ושלושתם עמדו לצאת החוצה. כאשר היו בחוץ פתאום ראו משהו קטן ומנצנץ בין העצים הסבוכים.כולנו עקבנו אחרי החפץ המנצנץ ואז הגענו ליער קטן ואפל כאילו מעולם לא נכנסה לשם קרן אור. החפץ כבר היה ממש קרוב, המשכנו ופתאום בבת אחת האור כבה וראינו כלב אפור רזה ובגודל של זאב. התקרבנו לכלב, ונחרדנו לגלות שלכלב יש עיניים אדומות וזוהרות. כולנו לקחנו צעד אחד אחורה. הכלב היה מוזנח מאוד,ולמרות הבהלה אמיר החליט שכדאי לאמץ אותו ולקחת אותו איתנו.עידו ואיתי הסכימו.התקרבנו וראינו שאין לו קולר. הכלב עמד שקט ורגוע."איך ניקח אותו איתנו? קודם צריך למצוא לו שם,אולי מינדו?" כולם ענו בפליאה."כן," "זה השם שעלה לי בראש" אמר עידן".בסדר", אמר איתי "אבל איך נביא אותו?" "בוא מינדו". הכלב לא זז והמשיך לנעוץ בהם מבט חודר. איתי הציע שנרים אותו אבל אף אחד לא הסכים."טוב אז אני ארים אותו" אמר איתי, שהתקדם לעברו ושלח אליו ידיים.הכלב השמיע גניחה קצרה אבל לא זז. לבסוף איתי הצליח להרים אותו וסחב אותו לעבר אמיר ועידו שעמדו והסתכלו.

החבורה עם הכלב חזרה למחנה ונכנסו לאוהל ולשקי השינה שלהם והתכוננו ללכת לישון. כאשר תקפה אותם תחושת צמרמורת קטנה ומקפיאת דם לא יכולנו להרדם עם כל המחשבות והדברים המפחידים שקרו לנו. מינדו עמד לידנו, אבל פתאום משהו במבט שלו השתנה.ולפתע התחיל לחייך אלינו. וניראה מאושר נורא. כולנו הרגשנו יותר בטוחים בגללו וגם יותר רגועים. והיינו יכולים ישון בשקט ובשלווה.

למחרת בבוקר יצאנו לטייל ליד היער שהיינו בו אתמול בלילה.היום היה יום ערפילי במיוחד.נראה שירד גשם יותר מאוחר,בינתיים יש רק רוח. לאחר מכן הלכנו לאכול ארוחת בוקר ונתנו קצת אוכל למינדו וסיפרנו להורים על מינדו ואיך מצאנו אותו. ושאלנו אם אפשר לאמץ אותו? הם התלבטו ובסוף אמרו "טוב נו" באנחה ,אבל עם חיוך גדול על הפנים. יש! כולנו הרענו בשימחה גדולה וליטפנו את מינדו ליטופים גדולים. כאשר נבוא הביתה נחסן אותו. מינדו לא נראה היה מסוכן במיוחד, להיפך הוא נראה ידידותי. לאחר ארוחת הבוקר שיחקנו עם מינדו ליד האוהל עם מקל שמצאנו ובינתיים היינו שקועים במחשבות על אתמול,אפילו מחשבות מפחידות ומטרידות. לפתע הפה שלנו נהייה יבש היפננו את מבטנו לעבר מינדו ולעבר היער החשוך והאפל. מענין מי נטש ככה כלב כזה? זה לא הגיוני בכלל.השאלות רק הגבירו את הצמרמורת הנוראית שמילאה את האזור.

פתאום גל של חרדה תקף אותנו.השמיים התקדרו והרוח התחזקה."מה קורה כאן?" שאל עידו."אני לא יודע" אמר איתי "אבל זה לא משהו טוב במיוחד".פתאום מינדו התחיל להשמיע קולות פחד או עצב,זה לא היה ככ ברור.אבל הוא לא נראה מאושר במיוחד וההבעה שלו התחילה להשתנות להבעת אי נוחות". מוזר," אמר אמיר. "אני לא יודע," אמר עידו ולקח צעד אחורה ושתק. עכשיו היתה דממה, ובדיוק התחילו לטפטף טיפות שהלכו והתחזקו. איתי התקרב קצת למינדו שרעד וליטף אותו."זה בטח בגלל הגשם," אמר אמיר. "בואו ניכנס לאוהל כולנו עם מינדו." מינדו התחיל לנער את המים מהפרווה שלו וישב בפינה ושלושתנו הסתכלנו עליו בעצב.ואז נישכבנו ואף אחד לא דיבר. מינדו נירדם ואנחנו היינו שקועים במחשבות מטרידות שלא יצאו לנו מהראש.

מה זה היער המפחיד הזה? מי זרק את מינדו?" ולמה מינדו היה ככ מפוחד? ומה היתה הדמות המטושטשת שראינו אתמול בלילה? לא היו לנו תשובות לשאלות האלה. ואז, איתי קם מהמיטה ואמר: "אנחנו צריכים לברר מה קורה כאן. "כולם קמו אחריו במבט מודאג מאוד. מינדו התעורר מהרעש ונראה פחות מפוחד.וניגש לעבר פתח האוהל."אני חושב שהוא רוצה לומר לנו משהו" אמר עידו. "אבל מה בדיוק הוא רוצה לומר ?" אמר אמיר "אני לא יודע", מינדו שלח מבט קצר לעבר שלושתנו ואז היפנה את מבטו חזרה. "אני חושב שהוא רוצה שנלך אחריו" אמר איתי."אולי" אמר עידו בקול קצת רועד ומפוחד. "בוא ניראה מה הוא רוצה" אמר איתי. "בסדר ",אמרו כולם. התקדמנו לעבר רוכסן האוהל ופתחנו אותו.עדיין ירד גשם והפעם גם הערפל חזר. מינדו יצא ראשון ואנחנו יצאנו אחריו."מענין לאן הוא לוקח אותנו?" אמר אמיר בדאגה.התקדמנו בדשא לכיוון היער. "למה דווקא ליער ?" שאל איתי ניכנסנו לתוך היער, הכל היה חשוך ומעורפל מאוד.פתאום הערפל התחיל להיעלם.ולפתע התגלתה מערה שהיה מעל גבעה קטנה. "מה זה ?"שאל עידו. מינדו המשיך להתקדם לעבר המערה עד שהגענו לקידמת הגבעה.הוא רוצה שנעלה? מינדו התחיל לעלות ואנחנו אחריו. הגענו לפיסגת הגיבעה כאשר ראינו את הערפל לצידי המערה. שנעלם בפתאומיות. מינדו עצר ליד הכנסה למערה והביט בנו. כאילו רוצה משהו. הוא רוצה שניכנס למערה? חשב איתי האם כדאי לנו להכנס ולראות מה יש שם או כדאי לנו ללכת חזרה? עשינו צעד אחד קדימה לתוך המערה ואז עוד צעד ועוד אחד עד שהיינו בפנים לגמרי.

העיניים של מינדו התרחבו בהפתעה הוא התחיל לדהור פנימה ואנחנו מיהרנו לעמוד בקצב שלו. עד שהגענו לדלת מאבן גדולה."מה עכשיו?" שאל איתי. מינדו ריחרח את הדלת והסתכל עלינו. כאילו הוא מצפה שנעשה משהו. אבל לא ידענו מה לעשות. ופתאום כאשר הסתכלנו על מינדו ראינו שהוא מביט בפס אור קטן.והבנו שהדלת בעצם היתה פתוחה. ניסינו לדחוף את הדלת והיה מאוד קשה.לאחר מאמץ הצלחנו לפתוח את הדלת.כאשר התקדמנו הכל היה מואר באור מסנוור.לא הצלחנו לראות כלום.ואז שמענו קול "מי זה?" אמר הקול בקול יבש כמו המוות ,חלש ומצמרר. האור התחיל להיכבות. ואז התגלה איש זקן שישב על כיסא. "מי זה ?"לחש עידו הזקן שאל "מי אתם?" לקחנו צעד אחד אחורה ואז עוד אחד. "אני איתי ואני עידו ואני אמיר". הזקן שתק "מי אתה?" שאל אמיר. הזקן שתק. ופתאום החדר התמלא בערפל ואז הזקן נעץ עיניים במינדו " אתה מכיר אותו?" שאל איתי "אתה מכיר אותו?" שאל איתי בקול חזק יותר. הזקן שתק. החדר התמלא עוד יותר בערפל זוהר ואז הוא קם מהכסא לקראתנו ואמר " אתם לא עוזבים"."מה "?אמר איתי "מה זאת אומרת?" "אתם גיליתם את הסוד" "איזה סוד?" הוא המשיך להתקדם לעברנו. "מי אתה?" שאל אמיר. "שקט" ענה בתוקפנות. "למה הוא כל כך כועס עלינו? מה עשינו?" הוא עצר והסתכל שוב על מינגו ואז עלינו ואז העיניים שלו התרחבו באימה."מאיפה מצאתם אותו?" "ביער" אמר איתי." למה אתם כאן?" "כי מינדו משך אותנו" "מי זה מינדו?" שאל הזקן איתי לקח צעד אחד אחורה. "אתם לא יכולים לעזוב" "אבל למה?" שאל איתי."כי גילתם את האמת" .איזה אמת? שאל אמיר.דממה. "מה קורה?" ואז פתאום מינדו התחיל לנבוח עליו.הזקן לא זז. הוא רק נעץ מבט במינדו."תרחיקו אותו "הוא אמר בקול קצת מפוחד. "תרחיקו אותו ממני" חזר שוב. "עכשיו!" "למה אתה רוצה שנרחיק אותו ממך ?"שאל עידו. "כי הוא מסוכן". "מה ?" אמר עידו "איך זה יכול להיות?" "הוא מסוכן" חזר הזקן שוב.

הזקן שתק. "אתה יכול להסביר מה קורה פה?" "טוב, כניראה אני צריך לספר לכם את האמת." "אני לא בן אדם אמיתי." "מה??" "כן אני לא בן אדם. היער הזה הוא לא באמת יער. והוא לא סתם כלב" "מה ?"קרא איתי "מה זאת אומרת?" הוא הביט בנו בשתיקה "היער הזה מכושף" "והערפל הזה הוא סתם ערפל.הוא הופך אותי למפלצת." "ומינדו לא כלב רגיל הוא היה הכלב שלי ואף פעם לא העריך אותי, עד שהוא כישף אותי בקללה נוראה שבכל פעם שיהיה הערפל אני אהפוך למפלצת" ואז ברח. "למה" שאל איתי "אני לא יודע". "אז כדאי לך למהר כי יש פה הרבה ערפל." "רגע, אתם לא יכולים לצאת מפה. אתה מסתתר פה בגלל הערפל?" "רגע, אתה הדמות המוזרה שראינו קודם?". וכולנו הרגשנו הקלה גדולה "אבל אנחנו לא יכולים לצאת" אמר אמיר. "נכון "אמר עידו."אנחנו לא נספר לאף אחד" אמר עידו, "זה לא משנה" אמר הזקן "אני לא יכול להרשות לעצמי שתצאו מהיער" "אבל אנחנו מבטיחים לא לספר" ואז עלה לאיתי רעיון איך לברוח, "אז אתה יכול לפחות לפתוח את הדלת?" שאל איתי "אנחנו צריכים קצת אויר". "בסדר "אמר הזקן והלך לכיוון הדלת וניסה לפתוח אותה. וכשהצליח הוא בא אלינו. ואז איתי לחש לאמיר ועידו "בואו ניברח" ומייד ברחנו מחוץ למערה בשיא המהירות בלי להסתכל אחורה. אבל הרגשנו שאנחנו חייבים להסתכל אחורה, העפנו מבט לאחור ולמזלנו הוא לא רדף אחרנו.וראינו שמינדו אחרינו.לבסוף הגענו החוצה בהתנשפויות גדולות.

"כדאי לנו לחזור למחנה? "שאל איתי אבל אז ראינו אותו מתקדם מתקרב יותר ויותר עד שהוא כבר היה לידנו.הוא הביט בנו במבט קר ומאיים.פתאום התחיל הערפל להתקרב."אוי לא" אמר עידו אבל הזקן לא זז."מה אתה עושה?" אמר איתי "לך כבר".הוא לא זז "נו תזדרז קדימה"."למה הוא לא זז?" שאל אמיר "מה קורה כאן?" הערפל התקדם עוד ועוד הוא כמעט כאן "אוי לא" "נו קדימה". הזקן השיב בשלילה. "מה אתה לא זוכר מה סיפרת לנו?" שיקרת? שאל עידו "לא" ענה הזקן "אז למה אתה לא חוזר למערה?" הוא הביט בערפל ברוגע "אתה לא דואג ?"שאל אמיר "לא" ענה הזקן. מינדו התחיל להתרחק ממנו והבעתו השתנתה לפחד ואימה ככל שהערפל התקרב אלינו כולנו היינו מבולבלים מאוד. איך זה שהזקן לא פוחד מהערפל?ולמה מינדו ככ פוחד? לא הבנו כלום הערפל היה במרחק מטרים ספורים מאיתנו יכולנו לגעת בו מרוב שהיה קרוב לא יכולנו לדעת אם הסיפור שלו הוא אמת או שקר" למה אתה לא פוחד?" שאל איתי את הזקן.ששתק לגמרי. "למה הוא לא עונה לנו?" ואז ראינו שהוא מתחיל להשתנות למשהו אחר שלא ברור מהו בדיוק.

"אוי לא" אמר איתי "זה לא סימן טוב במיוחד".הוא המשיך להשתנות יותר ויותר הוא שינה צבע וגדל יותר ויותר ויותר ויותר עד שנהייה בגודל של סוס פרא גדול והפך ליצור גדול אפור שרירי ומכוער במיוחד."הוא לא נראה רגוע עכשיו" אמר אמיר. הוא נראה כועס, וכולנו ניסינו להיתסכל עליו כמה שפחות כי הוא נראה מאיים ומפחיד מאוד.התרחקנו ממנו קצת והוא התחיל לנהום ולנהום.וככל שהתרחקנו הוא התקרב אלנו בצעדים גדולים ומאיימים במיוחד. איתי שאל "מה אתה מנסה לעשות?" הוא השיב בנהמה מחרידה ומחרישת אוזניים.איתי בלע את גוש הרוק שחסם את גרונו היבש. מינדו היה דווקא מופתע,כאילו שהוא מבולבל ממשהו.הוא ניצמד אלינו ככל שיכל והתכווץ במקומו. היצור הענקי אמר בקול רעם "הכל היה חלק מהתכנית." "מה זאת אומרת תכנית?" שאל איתי."הכל היה מתוכנן מראש ואתם נפלתם במלכודת.תראו, היער הזה שייך לי, אני שולט בו.וכשהגעתם הנה אני צפיתי בכם" "אבל למה?" "אתם לא הילדים הראשונים שבאו ליער הזה היו עוד הרבה לפנכם וכולם לא שרדו וגם אתם לא לבד." "מי שנכנס ליער הזה לא יוצא לעולם ואתם תכלאו פה לנצח לנצח עד יומכם האחרון." מינדו התחיל לנבוח ולהסתער עליו. "למה הוא עושה את זה?" והתנפל על המפלץ ואז הערפל הגיע. מינדו הדף אותו לעבר הערפל."לא!" צעק היצור. שלושתנו לא הבנו איך מינדו מספיק חזק לעשות את זה.ואז ניזכרנו במשפט שהוא אמר לנו שמינדו הוא לא כלב רגיל, הערפל התחיל לעטוף את היצור. מינדו התרחק ממנו. "תעזרו לי "צרח היצור."למה אתה חושב שזה יקרה?" אמר אמיר. הערפל בלע אותו והיצור נעלם כלא היה. בסוף חזרנו למחנה שלנו והתחלנו לארוז לקראת הנסיעה הביתה. התחלנו ללטף את מינדו שהיה לידנו והרגשנו הרבה מאוד אושר וגאווה. חיוך רחב התפשט על פנינו. ואז ראינו שהיער לא נמצא שם כאילו בלעה אותו האדמה ואז ידענו שהצלחנו.
תגובות לכתבה