הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |  מערכת 'עיניים'  |  צור קשר 
  11/07/2020 
 
הופיע גיליון 239
 בנושא עבודה



מהומה ויד המפלצת שגרה במרתף
מאת: איתי ליברזון בן 9.5, תאריך:19/5/2020
סיפור

ביער זר היה בית נטוש וריק. אבל יום אחד כל זה השתנה. הכיתה שלנו בבית הספר יצאה לסיור ביער המסתורי שתמיד היו עליו שמועות מפחידות. החברים איתי, אמיר ועידו התפצלו מהכיתה והסתובבו ביער ופתאום ראו בית הרוס מעץ. הם היו סקרנים כמו תמיד ונכנסו פנימה, ובתוכו ראו שלט שכתוב בו אזהרה : לכו מכאן! הם קצת פחדו אבל ניכנסו פנימה בכל אופן. ואז הם ראו מדרגות המוליכות למטה,הם ירדו במדרגות והגיעו לתוך מרתף חשוך מאוד כאשר הדליקו אור, פתאום ראו עצמות פזורות על הרצפה. כאשר נכנסו עמוק יותר למרתף, פתאום צצה לפניהם יד ארוכה ומגעילה. החבורה נבהלה כל כך וברחה מהבית .הם רצו ביער והצליחו למצוא את הכיתה. כאשר הגיעו לאוטובוס סיפרו לכולם מה הם ראו בבית הנטוש, אבל אף אחד לא האמין להם. אבל הם ידעו מה באמת קרה בבית המוזר והנטוש. בדרך הביתה הם עדיין פחדו ואז איתי אמר "אולי נפלה עלינו קללה ואנחנו לא יודעים?".

כאשר חזרו הביתה הם שתקו והיו מודאגים, כאשר נפגשו שוב אחר הצהריים הם חשבו לחזור שוב ליער כדי להסיר את הפחד. כולם הסכימו לרעיון וביקשו מההורים רשות לחזור ליער אבל לא סיפרו את הסיבה האמיתית. ההורים הסכימו לקחת אותם במכונית אל היער ולחכות להם בזמן שהם מטיילים. כאשר הגיעו ליער, ראו שוב את הבית הנטוש.ו שמעו מתוכו רעשים מוזרים של דברים נישברים וצעדים חלשים.התקרבו אל הבית אבל הפעם פחדו יותר מדי להיכנס. כל הגוף שלהם רעד ושיקשק ומרוב פחד הם חשבו שיעשו פיפי בתחתונים. אבל רק איתי שהוא הסקרן מכולם התגבר על הפחד הנורא ואמר "אני לא מפחד - אני אכנס". כולם הרגישו יותר בטחון ועשו צעד ועוד צעד קדימה ועמדו על סף הכניסה.

הרעשים הלכו והתחזקו אולם הסקרנות משכה אותם פנימה. ושוב התחילו לרדת למרתף בעוד הרעשים התחזקו לרעש מחריש אוזניים. לפתע ראו חפץ נוצץ שסינוור אותם.הם המשיכו לרדת וכאשר האור נחלש הם ראו הרבה צינורות דולפים ואצבעות חומות שהציצו מבעד לקירות. הפחד שלהם עבר כל גבול אבל עדיין התלבטו אם לברוח או לא. לפני שהבינו מה קורה, פתאום הרגישו משהו בגב. איתי ואמיר הסיטו את מבטם לשנייה וקפאו במקום מבהלה הם פערו פה ופקחו עיניים לרווחה וראו שורשים של עציץ מוזר על ריצפת העץ ודומים לזרועות תמנון שתפסו להם בגב. הם לא הבינו מה קורה הם רק בהו בזרועות המוזרות שניקשרו לגופם ובינתיים המשיכו לשמוע רעשים עמומים מתוך הבקתה המסתורית. הם ניסו להשתחרר בכל כוחם אבל השורשים החזיקו אותם חזק מדי. לבסוף הזרועות הירפו את אחיזתם וההם הצליחו להשתחרר אולם עמדו כמשותקים ולא זזו.

כשנרגעו מעט התחילו לרדת למרתף לאט, מדרגה אחרי מדרגה. הזרועות נכנסו לתוך העציץ המוזר ונעלמו. אולם כאשר התקרבו לעציץ הרגישו בגוף עקצוצים, הרגשה שמעולם לא חשו קודם. ואז שמעו צחקוק צווחני נורא ותחושת העקצוצים התחזקה. האדמה והעצמות רעדו והרגיש כאילו רקיעות הרגליים התקרבו אליהם. הפחד והשיתוק שלהם גברו. כאשר יצאו מהעציץ עוד ענפים ללכוד אותם הם יצאו וברחו במעלה המדרגות והחוצה ולא הביטו לאחור. הם התרחקו מהבקתה ואז איתי אמר "נעשה הפסקה ונחזור לשם". הם קצת היססו אבל הסכימו. הם רצו להורים ואמרו בואו נאכל ואחכ אנחנו רוצים לנמשיך לטייל ביער. ההורים הוציאו סלסלת פיקניק וכולם ישבו לאכול יחדיו על הדשא הירוק. אף אחד לא דיבר בזמן האוכל פשוט אכלו. החבורה חשבה רק על הבקתה.

כאשר סיימו לאכול רצה החבורה לכיוון הבקתה הנטושה, עמדו בפתח הכניסה ושוב ראו ניצוצות זוהרים, כאשר נכנסו פנימה ראו על המדרגות כתמי דם מזעזעים. כשירדו במדרגות למרתף שמעו צווחות מחרישות אוזניים, הם התקדמו לכניסת המרתף, פתחו את הדלת וראו צמחים מונחים על הריצפה והצמחים משמיעים רעשים ממש מוזרים. הריצפה תחתיהם חרקה מאוד. כאשר נגעו בריצפה העץ הרגיש להם כמו פלסטיק,הם שמעו מאחוריהם רעש מאוד חזק אבל הם המשיכו להתקדם לעבר הצמחים המוזרים.

הרעש מאחוריהם התגבר והיו גם נשימות כבדות, הם הסתובבו לאחור וראו ספר מאובק וישן ניגשו לספר ופתחו את העמוד הראשון,הספר היה מלא במספרים אקראיים במקום אותיות אבל היה משהו מוזר, מתחת לכל מספר היו שני קווים ורוב המספרים היו עם הסיפרה 2. הם סגרו את הספר וראו שעל הכריכה כתוב: אל תפתחו את הספר! הם ראו שליד הספר יש שלד עצמות הם לא הבינו מה המשמעות ונצמדו לקיר ושמו לב שהקיר מלא בליטות כאשר מיששו את הבליטות הם ראו שהבליטות יוצרות חץ שמוביל למדף שסמוך אליהם. על המדף הישן היו שתי קופסאות גדולות. על קופסה אחת היה כתוב אל תתקרבו ועל הקופסה השנייה היה כתוב משהו לא מובן. הם החליטו לפתוח את שתיהן באותו הזמן. עידו פתח את שתי הקופסאות.

בקופסה הראשונה הייתה קופסה קטנה ושחורה ובשנייה היו שיברי זכוכיות בצורות גאומטריות. הם פתחו את הקופסה השחורה הקטנה וראו דף מקופל ומלוכלך. בתוך הדף הייתה רק הסיפרה 2. הם שמו לב שהזכוכיות בקופסה השנייה הם בצורת פאזל והבינו שאמורים להרכיב משהו. הם ניסו בכל מיני דרכים ואז הגיעו לצורה של יד גדולה. הם נזכרו ביד הגדולה שראו בפעם הראשונה ויד הפאזל הצביעה לכיוון דלת ישנה ושחורה. הם הביטו בדלת העתיקה שעמדה בקצה הבית. הם התקרבו ונגעו בדלת וגילו שהיא חלולה. כאשר פתחו את הדלת ראו מאחוריה קיר ועליו סימנים של יד רגל וראש. איתי התקרב הניף יד רקע ברגליו והזיז את ראשו ולפתע הקיר זז ומאחוריו עקבות רגליים. כאשר עקבו אחרי העקבות הם הגיעו לפתח בריצפה שהיה נעול. הם ניסו לפתוח אותו אבל היה נעול. כאשר נקשו על הפתח יצא ממנו אור זוהר מאוד. ואז הם שמעו את ההורים צועקים וקוראים להם לחזור.

הם הסתובבו כדי לחזור אבל הדלת השחורה הייתה נעולה והם היו לכודים, הם לא ידעו מה לעשות, הם היו מאוד מודאגים ומפוחדים, לא נותרה להם ברירה אלא להמשיך להתקדם הלאה. כל מה שהיה בחדר הוא מנורה, מיטה ודלת. הם הסתובבו בחדר ואז אמיר אמר שחלק מסוים בריצפה חלול מאוד, הוא רקע חזק ברצפה. כולם אמרו לו לא להרעיש אבל לפתע הרגישו שוב רעידות בריצפה .הריצפה התרוממה ויצא ממנה מוט ועליו כפפה שלא התאימה ליד של אדם רגיל. הם הרימו יחד את הכפפה שהתחילה לזהור ופתאום התגלו על כל הקירות סביבם המון מספרים. איתי שגם היה החכם מכולם הסתכל על החלק המודגש של המספרים שהיו 9,3,1,8,5. הוא חשב והבין שהם למעשה אותיות למזלם הוא ידע איך לתרגם את הספרות לאותיות. אחרי מחשבה אמר איתי שכתוב מורגס.

הם לא הבינו את המשמעות, אבל איתי אמר שזה בטח שם של מישהו. אבל של מי? אולי זה השם של מי שגר פה אמר איתי אבל מי הוא ולמה לא ראינו אותו? הוא בטח מישהו מוזר מאוד אמר אמיר בצחוק קצת מלגלג, אבל אם מישהו באמת גר כאן אז מה זה כל הדברים המוזרים שיש כאן? מה זה העצמות והדם? אולי יש כאן רוצח מסוכן ? בכל מקרה בואו נתקדם, אמר איתי. אבל הם היו לכודים בבקתה. פתאום שמעו רעשים של ניפוץ ודפיקות מעבר לדלת הנעולה. הם הסתכלו אחד על השני במבטים חיוורים מפחד אימה,כל גופם רעד ושיקשק .הם היו סקרנים לדעת מה יש שם, איתי ניזכר ביד המפלצתית שראו פעם ראשונה הוא פער את עיניו לרווחה והיסס למרות הסקרנות. עידו, שהיה החזק בחבורה ניגש לדלת אחז בידית ומשך אותה בכוח וקפא במקום מפחד. פניו החיוורים והלבנים הביטו למעלה. אמיר ואיתי הצטרפו אליו וכולם פלטו צרחה נוראית וחזקה.

עידו אמר מי ..מי... אתה? הם ראו יצור מגעיל ענק ומפחיד בצבע ירוק עם כתמים כחולים ועיניים כתומות וענקיות. המפלצת לא נראתה כועסת היא אמרה בקול נמוך ובפה מלא ניבים חדים מה אתם עושים פה? איתי אמר "אנחנו לא עושים כלום" "רררררר אמרה המפלצת מי אתם?" "אני עידו וזה איתי וזה אמיר" "אני מורגס" אמרה המפלצת "את מה? זה מה שהיה כתוב על הקיר " "אני יכול משהו? "אמר אמיר "כן ,"אמרה המפלצת "מה זה כל הדברים המוזרים האלה?" שאל אמיר "בואו איתי" אמרה המפלצת ושלושתם הלכו אחריה אני גרה כאן יותר מ 200 שנה אמרה המפלצת וכל הדברים האלה התחילו לפני הרבה שנים "פעם הייתה פה מלחמה גדולה,אני תמיד גרתי בבקתה הזו כל חיי ויום אחד במלחמה יצאתי מהבית ולפני שהבנתי מה קורה החיילים ראו אותי ובמקום לברוח הם החליטו לתפוס אותי. הצלחתי לנצח כמה מהם והשאר ברחו. מאז לא הסתכנתי ונשארתי בבקתה לנצח.


"ומה עם כל השלדים?" שאל איתי "אלה השלדים של החיילים שמתו" "ומה עם כל המספרים?" "זו שפה סודית שלא יבינו מה כתוב" "והעציץ עם הזרועות?" "זה מה שאני מגדלת כדי להבריח אנשים ושלא יתקרבו" "את כועסת"? שאל עידו "לא ממש, רק בהתחלה חשבתי שמי שיראה אותי ירצה לפגוע בי" "אנחנו לא ניפגע בך בכלל" אמר איתי "אתם בטוחים שלא?" "מבטיחים" אמרו כולם וגם לא נספר לאף אחד. "בכל מקרה תזדרזו כי בכל 200 שנה הבית נעלם וחוזר רק אחרי 200 שנה כדאי שתצאו מהר". "טוב רק שאנחנו נעולים" אמר עידו, "אל תדאגו זה כבר לא נעול", הם רצו מחוץ לבקתה ואמרו למפלצת להתראות, ההורים שאלו מה קרה שם וכולם אמרו אסור לנו לגלות לכם. הם הסתכלו על הבקתה וראו שהיא נעלמה. מאז ההרפתקה הזו הם היחידים שידעו את הסוד.
סוף
תגובות לכתבה