הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |  מערכת 'עיניים'  |  צור קשר 
  14/12/2017 
 
הופיע גיליון 208
 בנושא גבורה



מיכאל קהיל
מאת: דוד צמיר גל בן 10, תאריך:17/7/2013
פרק 1: תאונה מתואמת

הבן של משפחת גורנשטין היה גדול ועיניו נראו תמיד כעומדות לצאת מחוריהן עם מבט זדוני. שמו היה חורחה. היה לו אף פחוס שנראה כאילו הוא עומד להתקמט בכל רגע, ושיניים קטנטנות, צהבהבות ושמנמנות שיצאו גם מזוג הלסתות המחוררות והחומות. איש לא היה מעלה על דעתו שזהו פה של ילד. הוא אהב להשוויץ, והיה אלוף בכדורגל ואחד הטיפשים הגדולים בעולם. לספור עד שלוש הייתה משימה קשה עבורו.

בן הדוד של חורחה עומד לבוא לביקור במהלך חופשת הקיץ. בן הדוד היה שובב, מצחיק ומדליק עד דמעות. לבן הדוד היה שיער בלונדיני חזק כמו הצבע של העובש הצהבהב שמצטבר בקצוות העמודים בספר ישן, רק בוהק וחדיש יותר. כאשר הזיע יכול היה להכין לעצמו תסרוקות בכל הצורות; תסרוקת ראש אריה ותסרוקת ראש נמר היו החביבות עליו. היו לו עיניים כחולות מדהימות, נוצצות ומהפנטות, אפילו כאשר נדמה שהוא סתם מסתכל עליך, היית יודע שפגז או ברק ורעם פגעו בך. עיני חכמים היו לו. אף קטן, בהיר, לבן וורדרד היה במרכז פניו, היו לו מבטים של מכשף.

הוא אהב ללבוש תלבושת מצחיקה ביותר, שהוא קרא לה: 'מרמלדה'. התלבושת הורכבה ממכנסיים ירוקים עבים, חולצה פשוטה בצבע כתום בהיר מאוד עם כפתורים לבנים, וגם כפפות דקות מאוד מגומי צהוב חזק. הוא אהב את התלבושת מפני שלדעתו ירוק, צבע מכנסיו מסמל כחול, שזה אומר כחול בורק ומקסים, שמושך אליו כל עין. הוא הרגיש אשם בהרבה דברים שכנראה לא היו דברים רעים כל כך, וכמובן שהוא גם לא התכוון שיקרו כלל וכלל, אך הם קרו בכל זאת.

פעם הוא הצליח להכניס את ראשו לתוך המים בכוס של דודו הכעסן וראשו לא נתקע בכוס אפילו פעם אחת; פעם אחת הוא הכין פנקייק, והוא ראה לפתע שהפנקייק עולה באש. דודיו כעסו על כך ואמרו שיש לו מקרים נוראיים מזיקים במיוחד. אכן הוא היה ילד חביב למדי. הוא אפילו אהב לשחק שח, והיה שחקן מבריק שאף אחד לא ניצח אותו. הוא היה אלוף במות סנדלרים, וזה באמת היה רגע השיא שלו. תבינו למה בהמשך.

נשמע מדליק הילד, אני נורא אוהב אותו. אני בהחלט לא אומר שהוא נפלא, היו לו בדיחות מעצבנות ביותר וגם הוא לא למד טוב כל כך. אה, וכמעט שכחתי, קוראים לו מיכאל קהיל.

בכל יום שישי משפחת גורנשטיין קראה עיתון. השבוע הייתה מודעה חדשה שגרמה צער גדול למיכאל. הגיעו שמועות שזוג הורים צעירים ושמם קהיל נקלעו לתאונה מצערת באזור מרוחק מעל שישה מיליון עשרת אלפים קילומטרים ואפילו יותר מכאן. לפרטים היכנסו לאתר שלנו: רוצחים זה חמוד. "אנחנו מאוד כועסים עליך, טמבל. למה נתת להם להסתבך?! יא חתיכת טינופת!" ירק הדוד של מיכאל. אני לא בטוח אם שמתם לב, לא התייחסו כל כך טוב לילדים בבית הזה. מאז הידיעה הזו בעיתון נשמעו ברחוב מלמולים כמו: "הו, יום כה טוב, שמעת על הדברים הללו?" "סוף סוף! חיכינו לדבר הזה כל כך הרבה זמן! נכון, מותק?" או: "הזוג הקהילים מתו בתאונה!"-"נכון, הם מהסוג הסרוח!" - "הם מהסרוחים! חה-חה-חה!!!" "ציפו למוות של ההורים שלי?" שאל מיכאל כמעט בבכי.

"הם היו מהסוג הסרוח. זה מה שיש לי להגיד לך". נהם כל מי ששאל. "מה זה הסוג הסרוח?" "זה כבר לא עניינך", מיכאל תהה מה זה הסוג הסרוח. זה בטח משהוא רע. כל האוכלוסייה מדברת על בני משפחתו. למה הסוג שלהם מיוחד, ועוד למה הוריו לא סיפרו לו מי הם ? מיכאל החל קצת לחשוש מהחיים בעיר הגדולה, הוא לא היה רגיל אליהם - הוא בדרך כלל גר עם אחיו יוני (יונתן) בכפר, והם היו יותר חופשים מבעיר, והייתה להם חווה והמון דשא, והם היו רצים אל בית ספרם כל יום ומושכים לכלב השכונתי בזנב, ואחרי בית הספר היו רוכבים על הסוס או על אביהם). מרוב כעסם על מיכאל בגלל השאלות המעצבנות שלו, הגורנשטיינים החליטו לסגור אותו במטבח למשך שבועיים, וסגרו עליו מכל צד (זה היה רעיון של בן דודו חורחה).

קרה מקרה, או יותר נכון זה היה סוף המקרים המוחלט, כאשר מיכאל נשאב אל תוך צנצנת ויצא שרוט כולו אל מחוץ לאדמה במקום אחר לגמרי עם קרקע מלאה אבנים דוקרניות וחצץ. מולו עמד איש נמוך מאוד עם עיניים חומות או שחורות, מיכאל לא הצליח לקלוט מפני שכל שנייה האיש התכופף ומיכאל ראה שעיניו בצבע האחר, או חום או שחור. "אולה, סניור!" אמר האיש וקד קידה עמוקה וקם עם זוג עיניים ריקניות ושחורות. היה לאיש שיער חום כהה והוא אמר: "שלום, אחד הכוּלַמִים.

אל תדאג, הרצח היה הסוואת הסוג." האיש שוב קד קידה ושינה את צבע עיניו לחום, והוביל את מיכאל שהיה גדול ממנו לפחות במטר אל קופסה קטנה ואמר: "דֶנְטרוֹ." וכשראה שמיכאל לא מבין הזדרז להצביע על הקופסה ולהגיד: "פְּנִים." מיכאל ניסה להכניס את ראשו לתוך הקופסה כמו לתוך המיץ בכוס של דודו, ואכן, הצליח. בפנים היה בנין בגובה עשרים אלף קילומטר עם מיליוני תלמידים בטקס בחירות התלמידים לבית הספר.

מיכאל מיד שם לב שכל התלמידים עם עיניים ירוקות ושיער ג'ינג'י. אישה גבוהה עם שיער אפור כמו עפר, שטוענת שהוא נשרף מרוב ג'ינג'יות-אש, אמרה: "טקס בחירת התלמידים יערך כך: יש שני מבחנים. יש לנו כאן סכין מרוחה בדבש, אשר תמרח על הילדים הנבחרים דבש, ותזחל עליהם כאשר היא משאירה עליהם ריר נוזלי, ואם אתם לא תבחרו היא תחתוך לכם חלק קטן מהאצבע. והמבחן השני הוא כדלקמן: המועמד מורח דבש על פרוסת לחם, ואנחנו מבהילים אותו. הפרוסה תיפול, ואם תפגע ברצפה עם הצד המרוח הנבחן לא יתקבל לבתי הספר." "נשמע מסובך", חשב מיכאל וגם אנחנו כמובן, "ואיך סכין זוחלת בעצמה?" חשב מיכאל.
כל התלמידים נראו כאילו עשו להם עוול וכולם בכו ועיניהם הירוקות נצצו. מיכאל הצטרף אל חבורת תלמידים בוכייה ואמר להם: "באמת מסובך ומעצבן. נכון, חבר'ה?" "מתו שניים מאיתנו..."בכו התלמידים. "מסכנים. בטח גם קשה לכם שהאחרים אומרים לכם בלעג שיש מהמשפחה שלהם יותר." "אבל גם להם חסרים השניים האלה..." רטטו האחרים. "גם לי מתו שני הורים. אגב, מה שמות המשפחה שלכם?" "כל בית הספר אותו שם משפחה! אתה החדש, לא..?.....?..." הילדה עם החולצה השחורה הסתכלה עליו באימה. "אתה לא מאתנו... אתה לא קהילר... כולנו משפחות הקהיל עם עיניים ירוקות... אתה נורבגי... שבדי... אתה דני..." "אבל גם אני קהיל! ההורים שלי מתו! אז אלו אלה שחסרים לכם, אתם קרובי משפחתי, אתם קהילים! מה לא טוב בי?" "אתה כחול!" זעקו ילדי החבורה וברחו. מדוע אמר לו האיש שהסוג בהסוואה? הם סוג מרושע, או מה? ומדוע כולם מאירלנד? לדור האירלנדי יש מידע מסווג? ומה זה בכלל קהילר?

שאלות רבות התרוצצו במוחו של מיכאל, והוא לא הבין מה זה המקום הזה ואילו בחינות מוזרות... "יש לנו מסר קבוע, אני מזכירה לתלמידים הישנים ומודיעה לתלמידים החדשים, אנחנו הקהילים אשר העם הרגיל שונא אשר חשב שהזוג האחרון מסוגינו נפטר, עוסקים בהשבת העם האירלנדי העתיק לתחילתו, ועוסקים במקצוע המכונה אצל ה'דברים' הרגילים המקצוע המגונה או הלא טוב עומדים להיווצר מחדש ולהעלות חדשות קהילריות לחיים!" סיימה את דבריה האישה עם השיער ה"שרוף".

לאחר מכן התפוררו כמה כדורי אפר על כתפיה והיא יצאה מין האולם. במזל יצא הכחול שלנו מהאולם כאשר הוא מכוסה בפיתות דביקות מדבש ופרוסה עם צד דביק אך לא מרוח עם לכלוכים מאוסים מין הרצפה. איש אשר גובהו כעשרה מטרים שעוביו ארבעה סנטימטרים חלף על פניו ואמר: "מכיוון שאתה התלמיד החדש היחיד, אתן לך את מערכת השעות. אה, ודרך אגב, שהעיתונים לא יפריעו לך.

אני המנהל, שמי הוא אַמֶטִיסְט אָמוֹרְפְיוּס אַמְיָּנְטוֹן אָזְבֶּסְט. אני לא אוהב שקוראים לי מר אזבסט, אז כולם קוראים לי אמטיסט, פירוש בשפת הקהילרים: אבן סגולה יפהפייה." המנהל הלך בכובד ראש, רציני ושקוע בבעיותיו. "איש חמוד." חשב מיכאל. בסתר ליבו ריחם על המנהל. הוא היה בישן לדעתו. על הביישן אין מרחמים, אמר לעצמו. המערכת הייתה בנויה כך: "יום ראשון, יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום חמישי, יום שישי - תורת הצבע. לימוד הביצוע קליטות ושגילימים רקיקים ומקקים רקיקים ומקקים רצונות ושלקיטות לימוד הביצוע לימוד הביצוע קליטות ושגילימים חניטות והכנסות חניטות והכנסות רצונות ושלקיטיטים הכנסות וגנירלות הכנסות וגנירלות הכנסות וגנירלות תורת הצבע הכנסות וגנירלות הכנסות וגנירלות חניטות והכנסות רקיקים ומקקים הכנסות וגנירלות הכנסות וגנירלות קליטות ושגילימים חניטות והכנסות רקיקים ומקקים קליטות ושגילימים חניטות והכנסות קליטות ושגילימים קליטות ושגילימים קליטות ושגילימים."

מעניין אם כל הספרים והשיעורים במקום הזה הם לא אמיתיים, חשב מיכאל. הוא חזר על דברי הסובבים אותו בראשו, ומשהו לא הסתדר לו: איך האיש אמר לו שהכתבה בעיתון הייתה הסוואה, ועוד כל האנשים אומרים שבאמת מת זוג? מי טעה ומי צדק? הוא החליט שהאיש טעה ושהאחרים צדקו. זה נשמע הכי הגיוני לדעתו. לדעתי, לדעתנו. לפתע הבריק בראשו רעיון של מחשבה, האם הוא בידיים טובות? הוא בידיים סרוחות. הוא נכנס לחדר "השגיל השמח והצָבְּעַבּוּבּ" לשיעור תורת הצבע. כולם הפנו מבט לעבר הכחול, וכולם התלחששו: "דה בלו, דה בלו..." "אר יו או קי, דה בלו!!!" אמר מישהו בצורה בוטה. מיכאל הבין שלועגים לו, והוא ממש נעלב. הכתוביות הופיעו על הלוח: הכחול, הכחול... אתה בסדר, הכחול!!! "מה הם אומרים?" שאל מיכאל.
תגובות לכתבה