הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |  מערכת 'עיניים'  |  צור קשר 
  29/04/2017 
 
הופיע גיליון 201
 בנושא חתולים



המחבוא שלי ושל ליהיא
מאת: עדי וכט ברון בת 12, תאריך:15/11/2012
סיפור

בכל יום אני קמה מוקדם, מתלבשת, נועלת נעליים, מצחצחת שיניים, מעמיסה על גבי את הילקוט הכבד המלא בספרי לימוד, ורצה לבית הספר. אני לא חנונית שאוהבת ללמוד, אבל בית הספר הוא המקום האהוב עלי. בגלל הגן שלי. בכל יום אני מגיעה לכיתה ראשונה, זורקת את התיק ורצה לחצר.

אני מסתתרת מאחורי עץ האלון העתיק, וכשאף אחד לא מסתכל אני עוברת לשיח היערה הסמוך, הצמוד לקיר בית הספר. מאחורי השיח יש פתח קטן, מכוסה ענפים ועלים, וכשנדחקים בו מגלים גן נפלא, מעשה ידי שלי ושל ליהיא. ליהיא היא החברה הכי הכי טובה שלי. ביום הראשון בכיתה א' פחדתי בלי אמא, והיא עזרה לי. מאז אנחנו חברות הכי טובות.

ואיך מצאתי את המקום הזה? יום אחד שיחקנו מחבואים, ופתאום מצאתי את הפתח. הגן היה לא מטופח. בהתחלה לא הבנתי איפה אני. הבטתי מסביבי וראיתי גן יבש, ללא מים, ללא חיים. הוא היה תחום בגדר חומה מתקלפת, והעץ היחיד שהיה בגן היה יבש וכמעט נטול חיים. המתחם היה לא גדול אבל כמו שאומרת רעות המורה שלי, היה לו פוטנציאל. מיד קראתי לליהיא והתחלנו לתכנן.




השיעורים בכיתה ג' לא היו מעניינים במיוחד ולכן יכולנו לתכנן יחדיו כל השיעור. מאז, בכל יום הנחתי בסתר בילקוטי אדמה טובה בשקיות פלסטיק, פרחים צבעוניים בקופסאות שקופות ושתילים. הייתי קמה מוקדם ככל האפשר ומטפחת בשקדנות ואהבה את הגן. דחפתי לילקוטי צמחים וזרעים בכל יום עד שכמעט נקרע, לפעמים על חשבון ספרים ומחברות. נזכרתי איך החלטנו שמה שהכי חשוב הוא העץ. מיד התחלנו לטפל בו. השקנו אותו בכל יום, גזמנו את ענפיו היבשים ואהבנו אותו אהבת נפש. בזמן שדאגנו לעץ (מאוחר יותר גילינו שהוא עץ תפוחים) תכננו טוב טוב את הגן.

איפה נשתול פרחים, איפה דשא, איפה נשים את הערסל ואיפה את הבריכה הקטנה. הוצאתי את כל דמי הכיס שלי על כל הדברים לגינה, וכמוני ליהיא. לאחר מכן גם צבענו את הגדר, עדרנו את האדמה, שתלנו פרחים צבעוניים ויפים, הוספנו בריכה שחפרנו לה מקום באדמה, בית עץ על העץ וערסל קטן.

דאגנו להסתיר את הפתח, כדי שהמקום יישאר סודי. מאז כיתה ג' בכל יום אנחנו מבלות בגן המופלא. בכל פעם שאני עצובה אני באה לשם. משכשכת רגליים בבריכה הקטנה שבנינו, מתנדנדת על הערסל הירקרק או מנמנמת על השמיכות בבית העץ הקטן המצא על ענפי העץ החזקים. שם אני באמת מאושרת.

ליהיא קטעה את מחשבותיי כשנכנסה. פטפטנו עוד כמה דקות מאושרות, אבל כשהבטתי בשעון ראיתי שעוד דקה יש צלצול. התחלנו לרוץ כדי לא לאחר כמו אתמול, ובדרך ליהיא נשרטה מענף. "אני אלך לשים פלסטר, ניפגש" היא קראה לעברי. ורצתי. כשהגעתי לכיתה הבנתי שהשעון שלי טעה ולכן יצאנו מהגן מוקדם מידי. התיישבתי במקומי וקשקשתי במחברת.

פתאום ליהיא באה בריצה וגררה אותי לפינת הכיתה. "גנן, שיח , יום אחד....." היא התנשפה. "מה קרה? תספרי לי הכל!" דרשתי. "אוקיי" היא אמרה. "הלכתי למזכירות לבקש פלסטר, ושמעתי את המזכירה בטלפון. היא אמרה שהיא תמסור למנהלת, ואחר כך ניתקה, דפקה בדלת חדר ההנהלה, ומסרה לה שהגנן בא מחר ב-6:30 בבוקר, ושהוא יתחיל מהגינה האחורית. איפה שאנחנו מסתירות את הגן שלנו."

"מה?!" הזדעקתי. הגנן בטוח יגזום את שיח היערה הגדול שמתפרע בחצר ויגלה את המחבוא שלנו. אני לא יכולה לתת לגן להיהרס. הייתה רק אפשרות אחת. ושתינו ידענו מה היא. נישאר בלילה. בבוקר לא נסכים שיהרסו את הגן. נשבות. אין ברירה. לא נוכל לבוא מחר בבוקר, כי לא יתנו לנו להיכנס לבית הספר בשעה כל כך מוקדמת. "אבל אין לנו זמן ללכת להביא דברים מהבית" אמרה ליהיא. "לא נצליח להעביר לילה שלם בלי אוכל ומים".

"טוב, אני יודעת מה נעשה" אמרתי לליהיא ולחשתי לה את תוכניתי.
הצלצול היה אמור להיות בשעה 13:05. 5 דקות לפני הצלצול סימנתי לליהיא והתחלנו לארוז את התיקים. דחפנו לשם במהירות ספרים ומחברות ואספנו את כל הטושים. בהישמע הצלצול פצחנו בריצה. בהפסקה הקודמת שלחתי לאימי הודעה שאשן הלילה אצל ליהיא, וליהיא שלחה לאימה שתהיה ותישן אצלי הלילה. המשפחה של ליהיא הייתה בבית אבל שלי לא.

רצתי הביתה עם ליהיא והתחלנו לארוז – בגדים נקיים, פיג'מה, כמה ספרי קריאה והמון אוכל ושתייה. השאלתי לה כל מה שהיא הייתה צריכה. אר כך החלפנו בגדים. חיכינו שהשעה תהיה 13:40, כדי שיהיה לנו זמן, וכשהשעה הגיעה יצאנו לכיוון בית הספר. אני גרה ממש קרוב לבית הספר, ולכן, כמתוכנן, תוך 4 דקות כבר היינו בשער.

השומר פתח את השער כדי לתת להורים לקחת את ילדיהם, ואנחנו חמקנו פנימה. רצנו למחבוא והתחלנו לארגן הכל. טיילנו לנו בנחת בגן ודיברנו. אחר כך היינו חייבות להיות בשקט. לאחר שהשומר נעל את בית הספר. כבר היינו יותר רגועות. קראנו את הספרים שהבאנו, ושכבנו לישון מוקדם. למחרת קמנו בשעה 5.

בשעה 6 כבר היינו מוכנות לפעולה. הגננים הגיעו והחלו להרעיש כבר ברבע לשבע. נשמתי עמוק כשהגנן התקרב עוד ועוד לכיוננו. החזקתי חזק את היד של ליהיא. פחדתי. הוא החל לגזום את שיח היערה. אחר כך הוא עצר. שמענו אותו קורא: "מוטי, בוא רגע" ושניהם החלו להזיז את הענפים.

הם גילו אותנו. המבטים של שניהם היו כל כך מופתעים עד שיכולתי לנחש שהם ראו ערפד או דרקון. בלי לשאול שאלות הם שלפו אותנו משם והחלו לשאול שאלות. לא הייתה ברירה. סיפרנו להם הכל. הם החלו לצלם את הגן ולחקור אותו מכל כיוון. משה הסביר לנו כמה זה לא בסדר בעוד מטוי עשה שיחות טלפון. אחר כך לקחו אותנו למנהלת וטלפנו להורים שלנו.

אמרו לנו לחכות בצד בנתיים. "מה נעשה?" ליהיא שאלה אותי בחרדה. הייתי משותקת מפחד ומעצב. זהו, שנתיים הלכו להן. כל העבודות שעשינו כדי להרוויח מספיק כסף לגן הלכו להן גם כן. הגנן והמנהלת דיברו זמן ארוך, וכשהורינו הגיעו המשיכו לדבר. אחרי שעה שלמה נכנסנו שתינו אל המשרד.

קיבלנו על הראש - בחיים לא ראיתי 7 אנשים שחוזרים על אותו משפט שוב ושוב ושוב. "זה לא אחראי" , "זה לא בסדר" , "זה מסוכן" אמרו שוב ושוב. הרגשתי כמה ההורים שלי כועסים, עצבניים, אבל בעיקר מאוכזבים. "ובקשר לגן..", התחילה המנהלת לומר. השפלתי את ראשי. ברגע זה ידעתי שנקבע גורלנו. הגן יהרס. אולי יבנו במקומו ספרייה, או כיתה חדשה. "צריכים אותו לצילומים של סרט חדש" .

"מה?!" הזדעקנו אני וליהיא במהירות. "מוטי הוא תפאורן של סרטים, כי הוא מאוד מבין בתפאורות שקשורות לטבע, והוא רוצה לשכור את הגן כסט צילומים." הסבירה המנהלת. "לא תהרסו אותו?" שאלתי בתקווה. " לא, נשאיר אותו גם לאחר צילומי הסרט ,להנאת התלמידים. אבל זה עדיין אומר שתצטרכו לשאת בעונש" אמרה אימי. אבל כבר לא היה לנו אכפת. זה הדבר הכי טוב שקרה לנו בחיים.
תגובות לכתבה
1.מהמם!
 תום אביטבול בת 11 (14/05/2013, 18:14:13)
2.איזה סיפור מדהים
 דניאל (שם בדוי) בת 11 (24/11/2012, 11:52:10)