הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |  מערכת 'עיניים'  |  צור קשר 
  29/05/2017 
 
הופיע גיליון 202
 בנושא אופניים



אימוץ
מאת: שי-לי פישלזון בת 12 , תאריך:5/4/2009
סיפור מעניין עם מסר חשוב לכולנו

שלום, שמי שי-לי (פירוש השם: מתנה לי), אני בת 12 מהוד השרון. אני כותבת את הכתבה הזאת כדי שעוד ילדים ידעו דברים, שיחסית, לא שומעים עליהם הרבה. אני ילדה שונה כי לא נולדתי בישראל. אני נולדתי בויטנאם. אמי לא יכלה לגדל אותי, היא לא ידעה אפילו קרוא וכתוב, וגם בית לא היה לה. היא עבדה בשדה אורז. לכן, היא החליטה למסור אותי לאימוץ. גדלתי במשך חודשיים אצל משפחה אומנת. בינתיים בישראל, הוריי רצו ילד. אמי לא יכלה להביא ילדים לעולם, מסיבות כלשהן, והפתרון היחיד היה לאמץ. ומשם כל הסיפור התחיל. הוריי נסעו לויטנאם, ושם, חיכיתי שוכבת על שמיכה. החלטתי לתת מתנה לאמא, עשיתי עליה קקי. (קצת נזל מהחיתול.. אוקיי לא קצת), ואז הגענו לישראל. אני זוכרת שכשהתבגרתי היה לי קשה. הייתי שונה מהאחרים. צבע עור שונה, עיניים מלוכסנות. הזיכרון שתמיד נשאר אצלי, הוא במסיבת הפיג'מות אצל חברה טובה מאוד שלי. היא הזמינה את שכנתה הטובה, וגם חברה מאוד טובה שלי. השכנה שלה פנתה אליי בצורה שמאוד פגעה בי, ואמרה לי: האף שלך נורא מעוך.. מה, נתקעת בחלון ראווה? מאוד נפגעתי באותו זמן, וגם החברה הטובה שלי אמרה לי: באמת יש לך אף קצת מעוך. מאוד נפגעתי, כן, היו מצבים שאיתם היה קצת קשה לי להתמודד, אבל בסוף התגברתי. זה בעצם סיפור חיי, ועוד משהו שרציתי לומר: כשאתם מאוד סקרנים ובאמת רוצים לשאול מישהו משהו עליו, תפנו אליו בצורה יפה ומכובדת. כי זה לא נעים כשמעליבים אותך.
כיום , אני כבר ילדה בת 12 . הרבה אנשים מחמיאים לי .
אומרים לי שאני יפה ולא פוגעים בי, ואם רוצים לשאול אותי שאלות, שואלים בצורה מנומסת ואף מכובדת. אני מרגישה בטוחה ללכת למקומות.פעם, לא הייתי מעזה ללכת לחוגים חדשים, וכל פעם שהייתי רואה אנשים, מיד הייתי מסתירה את פניי. בין אם זה ספר , או סוודר ... והיום, אני ילדה שאוהבים להיות במחיצתה והמראה החיצוני שלי, כבר לא מפריע לי כמו פעם. למדתי לאהוב את עצמי מחדש ולחיות ללא פחד. לשים פס על הילדים שצוחקים עליי, ולא לשים לב. תמיד לימדו אותי שהם מקנאים. אבל לפי דעתי הם לא מקנאים. הם לפעמים פשוט לא יכולים להבין אחרים ולקבלם ..אני ילדה מאושרת בזכות ההורים שלי, ושמחה שהם אימצו אותי.


תגובות לכתבה