הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |  מערכת 'עיניים'  |  צור קשר 
  23/11/2017 
 
הופיע גיליון 208
 בנושא גבורה



המסע שלי למערכת השמש
מאת: דפנה פרידלר בת 11, תאריך:5/2/2012
חופשה מעולם אחר

"דפנה בואי כבר! צריך לצאת!" "אני כבר באה" אמרתי לאימא שלי ודחפתי את הבגדים והספרים האחרונים שלא ארזתי. הינו בדיוק בדרך לשדה התעופה השעה הייתה 12:00 בלילה, יעדנו היה הירח, חברות התעופה המציאו חידוש, מסע לתיירים לירח. אמא שלי הצליחה איכשהו להשיג כרטיסים והחלטנו לנסוע בחודש הבא למשך שבוע שלם.
אנחנו התרגשנו כאילו אנחנו עומדים לגור שם כל שארית חיינו, כל יום שאלנו כמה זמן נשאר, הכנו טבלה שמראה עוד כמה ימים נשארו לתאריך הזהב, התאריך שכולם ציפו לו בכיליון עיניים.

כשסוף סוף התאריך הגיע, אמא שלי העירה אותי ב-11:00 בלילה. "קומי דפנה, יש לנו עוד נסיעה ארוכה לפנינו, יש לך שעה בדיוק להתארגן, תתקלחי ותנסי לא להתעכב...בסדר?" הבטחתי לאימי שאתארגן הכי מהר שאני אוכל ונכנסתי למקלחת. הזרם החם כמו שטף ממני את כל העייפות והייתי מוכנה ומזומנה לצאת לדרך, התלבשתי במהירות הבזק והתחלתי לארוז את הדברים באחרונים שעוד נשארו בחוץ כי הייתי צריכה להשתמש בהם, הפיג'מה שלי, מברשת השיניים, מברשת השיער, הספרים שלי שקראתי לפני השינה ועוד... כנראה שבסוף לא התארגנתי כל כך מהר כי כולם התחילו להאיץ בי, לסופו של דבר גמרתי להתארגן ויצאנו לדרך.

יצאנו לדרך, המכונית שלנו נסעה בכביש אחת לכיוון נמל התעופה בן גוריון, הקימו בו מתחם חדש, מתחם ההמראות לירח ולשם נועדו פנינו. כשהגענו לפתח הטרמינל לא האמנו למראה עינינו. איפה שהיה פעם שדה שומם, קם מבנה ענקי עם מכשירים משוכללים והרבה מכונות אוטומטיות שבעזרתן לא היינו צריכים לעמוד בתור למשך הרבה זמן. פשוט הקלדנו את הפרטים שלנו על המסך והשער נפתח.

ב'דיוטי פרי' היו חוברות צביעה בנושא הירח, בגדים, חליפות חלל בגדלים שונים (שאנחנו לא קנינו כי הצטיידנו בכאלה לפני בואנו לנתב"ג). שתינו קפה ושוקו בבית הקפה "קפה על כוכבים", הקפה היה מעוצב פשוט מדהים! כאילו אנחנו ממש על הירח: שולחנות בצורת הפלנטות נוגה, מאדים, אורנוס, חמה, שבתאי וכמובן הירח. בנוסף, המנות שהוגשו לנו היו מעוצבות בצורת הגלקסיה שלנו, גלקסיית שביל החלב.

ועוד חידושים שהתפלאנו מהם. "טיסה 453 נא להגיע לשער 53 בעוד 5 דקות" "זה הטיסה שלנו!" צעק אורן, אחי הקטן והתחיל לרוץ לכיוון שער 53. עמדנו בתור דקות ספורות והגשנו לדיילת את כרטיסינו. הדיילת קרעה את הספח ונכנסנו למעבורת החלל. מצאנו את התא שלנו ונכנסנו לתוכו, הוא נראה כמו תא סטנדרטי משפחתי בבית מלון, 5 מיטות, חדר אמבטיה, טלוויזיה שאין בה ערוצים, והרבה סבונים עם הלוגו של חברת החלל. "ההמראה בעוד כ- 5 דקות" נשמע קול מהרמקול. כעבור 5 דקות המעבורת התחילה להעלות עשן, נשמעה הספירה " 10, 9, 8, 7, 6, 5, 4, 3 ,2 ,1, שיגור!!" והמראנו, זה היה מדהים, המראנו במהירות עצומה!!! הבנו עכשיו מה פירוש הביטוי "טס מהר כמו טיל" יותר מתמיד.

ראינו את ישראל הקטנה שלנו מתרחקת מאיתנו וקטנה יותר ויותר, אסיה נהייתה קטנה עד שלא האמנתי שהיא היבשת הכי גדולה ולאט לאט גם אפריקה התקטנה, ואחריה אירופה, אוסטרליה ולבסוף בקושי ראינו את אמריקה." בעוד דקות ספורות אנחנו נבצע חדירה דרך האטמוספירה, נא לחגור חגורות ולהישמע להוראות הצוות" נשמע הקול ברמקול ואני אורן, יואב, וההורים שלי צייתנו והתיישבנו במקומנו, חגרנו את החגורות, הבטנו נרגשים בחלונות והמתנו בציפייה לרגע בו נצא מהכוכב שלנו ונרחף לנו בחלל. כעבור כ-4 דקות הגיע הרגע הטייס שלנו הפך את החללית על צידה וניווט בין האסטרואידים ששובצו סביבנו, כעבור רגע, האסטרואידים נעלמו מאחורינו וריחפנו בחלל היקום "אפשר לשחרר את החגורות. נגיע ליעד עוד 5 ימים, 12 שעות, ו-45 דקות, טיסה נעימה".

לאחר מכאן הוקרן על הטלוויזיה סרטון המסביר מה לעשות במצבים מסוכנים והיכן נמצאים החפצים המיועדים לכך. גרנו במעבורת 5 ימים, התרגלנו לקום בבוקר ב-8, ולרדת לחדר האוכל, משם ללכת לחדר, אולי לג'קוזי, ללכת לאולם ההופעות ליהנות מאיזה הופעה טובה, לרדת שוב לחדר האוכל כדי לאכול צהריים, ללכת למועדון הילדים ולשחק במחשב ובמשחקי חברה עם שאר הילדים במעבורת, לחזור שוב לחדר האוכל כדי לאכול ארוחת ערב, ללכת לחדר לשחק במשחקי חברה ולערוך תחרות מי יצליח להישאר ער הכי הרבה זמן (בסוף כולנו נרדמנו ב9:00). בקיצור לקחנו את החיים לאט, כל יום אותו תסריט חזר שוב, היו רגעים שבהם שכחנו שאנחנו טסים לירח עד שהושמעה בכל ערב ההודעה "עוד 4 ימים נגיע ליעד" ו "עוד 3 ימים נגיע ליעד"... באחד הערבים הושמעה ההודעה "בעוד כ-12 שעות נגיע ליעד" ואנחנו היינו מאושרים! כל כך רצינו לגעת בירח, לראות אם הוא באמת עשוי מגבינה או שהילד ההוא עבד עליי, ישנו שינה מהירה וקמנו לבוקר מסעיר ומרגש, כולם היו עסוקים בלארוז חפצים, לערוך סריקות כדי לוודא שלא שכחנו דבר בחדר, וכדי להיפרד מהילדים האחרים.

ברמקול הושמעה ההודעה " בעוד כשעה נגיע ליעד" ואז כולם אבל ממש כולם דהרו לעבר החלונות והסתכלו על הכוכב הלבן, המלא מכתשים בהערצה. התחלנו לנחות זו הייתה הרגשה די דומה לירידות מרכבת הרים, נפילה בכוח חזק לעבר הרצפה, הרגשה שעוד רגע אתה תיפול דרך הרצפה, לבסוף נחתנו. הרגשתי כאילו חזרתי להתייצב על הרצפה. יצאנו מהמעבורת ונסענו ברכב חלל מיוחד לעבר המלון שבו נלון למשך השבוע הקרוב. הגענו לשם כעבור שעה וכל הדרך לא הפסקנו לרגע להתפעל מהנוף. צילמנו בלי הפסקה! זה היה מדהים השמיים היו זרועי הכוכבים.

מעל הירח על כל המכתשים שלו ומתחת והמשפחה שלי לידי, זה היה נפלא, יצאנו למלון שלנו בסיום הנסיעה ונכנסנו לחדר. כל הקירות של החדר הפונים החוצה היו שקופים לגמרי, כדי שלרגע לא נפסיק להתפעל מהנוף וליהנות ממנו, בניגוד למלונות אחרים, בחדר הזה היו בטלוויזיה ערוצים שכיף לראות. אבא שלי אמר "בטח בגלל שהם רוצים שנראה מה קורה בכדור הארץ בזמן שאנחנו לא עליו" סדר היום שלנו היה כזה: בבוקר קמנו בשעה 7:00, נדבקנו לחלונות עם הנוף עוצר הנשימה עד השעה 9:00, הלכנו לחדר האוכל ונהנינו מאוכל בסגנון החלל, הלכנו לבריכה באחד המכתשים הרבים המציפים את הירח, טיילנו על הכוכב הענק וראינו את הדגל שארצות הברית תקעה באדמת הירח.

חזרנו למלון ונדבקנו לחלונות לעוד כמה שעות, שיחקנו בייחד, והלכנו לישון. כל הימים עברו באופן דומה פרט לפעילות המרכזית, פעם ראינו את המכתש הכי גדול על הירח, פעם הלכנו לנקודת תצפית על כדור הארץ ופעם לנקודות תצפית על שאר הכוכבים, ראינו את השמש שלנו, נקודה קטנה באופק, זה היה טיול מדהים! צילמנו כל הזמן אבל ממש כל הזמן כל יום יותר מ-1,000 תמונות. אני תמיד אזכור את הטיול הזה, ואני בטוחה שכך כל משפחתי, ראיתי מקומות היסטוריים, ובעיקר מקומות מרתקים, נוף עוצר נשימה ועוד דברים מדהימים שלא ראיתי בשום מקום אחר, אני אף פעם לא אשכח את הרגע שבו אמרתי לחבריי ששאלו אותי איפה הייתי בחופש כשחזרנו ללימודים "הייתי על הירח" ככה אמרתי להם "ראיתי דברים מדהימים שכמעט אף אחד חוץ ממני וממשפחתי לא זכה לראות" ראיתי על הפנים שלהם שהם לא האמינו לי. "אולי את ממציאה סיפורים טוב אבל אם את רוצה שיאמינו לך, את צריכה לדאוג שהדברים בסיפורים שלך ישמעו הגיוניים" הם אמרו לי עניתי להם עם מבט מנצח בעיניים ובקול מסתורי: "יש אנשים מעטים שיכולים להאמין בדברים הזרים להם, אנשים בעלי דמיון מפותח יותר אנשים שלא פוסלים אפשרויות שלא נשמעות להם ובודקים את הדברים לפני שהם אומרים "לא! זה לא יכול להיות!" אך יש גם אנשים המאמינים במה שהם מכירים - "ראש קטן" מה שנקרא אם אתם מעדיפים לנהוג כך זה בסדר, אבל אולי תשתנו כשתחזרו ממסע על הירח..." הסתובבתי והלכתי לעבר הכיתה, הצלצול נשמע לא רציתי לאחר לשיעור, ידעתי שהם נועצים בי מבטים מופתעים, אך לא היה לי אכפת.
תגובות לכתבה