הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |  מערכת 'עיניים'  |  צור קשר 
  24/04/2017 
 
הופיע גיליון 200
 בנושא חוכמה



שבעה גיבורים
מאת: אורית שחר ותמר ארזי בנות 11, תאריך:27/1/2012
פרק 1

הכול התחיל כשלוסי פרקר שמה לב למשהו משונה בארוחת הבוקר של שעה תשע ועשרים ביום חמישי. זה התחיל כארוחת בוקר רגילה לגמרי, שכללה חביתות עם נקניק מוזר ושרוף. זה היה היום החופשי של "גיברת נלסון" הטבחית, זקנה שדיברה במבטא משונה ואהבה לבשל קובה שאף אחד לא אהב, ולכן לא נזדמן לה לבשל אותו הרבה.

היום החליף אותה המחליף של ימי חמישי, אבל זה לא היה מוזר מספיק כדי שלוסי, שנחשבה כילדה מעופפת ומוזרה, תשים לב אליו. האמת היא שאף אחד לא ממש שם לב למחליף הקבוע. זה העציב אותו. אף אחד לא ממש ידע איך קוראים לו, אז קראו לו פשוט "סופר מחליף". גם זה העציב אותו.

אנג'לה סקיי, שהעדיפה (בלשון המעטה) להיקרא אנג'ל, בחנה במורת רוח את בבואתה שנשקפה אליה מגב הכפית המתכתית של היוגורט. היא לא אהבה לראות את בבואתה הפוכה. היא שמחה שהלילה השלם שבלתה בצפייה בסרטי אימה עם החבר'ה לא קלקל לה את השיער. טוב, הוא לא לגמרי השאיר לה את השער בסדר. עכשיו, בכפית, הוא עדיין היה הפוך. היא העבירה את מבטה אל מייק סטנלי הבלונדיני המהמם עם העיניים הכחולות-ירוקות המדהימות. היא ממש רצתה לעשות עליו רושם טוב, אבל בינתיים רק בן לארג' הגורילה שם לב אליה. הוא תמיד ניסה להרשים אותה, אבל גם הוא לא הצליח כל כך.

אנג'ל לא אהבה אופנועים וקעקועים מוזרים. מייק נראה מהורהר והביט החוצה מבעד לחלון. לפתע הקפיץ את כולם פרץ של מוסיקת רוק רועשת שבקעה מהנגן מוזיקה של איימי גרין, שהוסתר ביסודיות מתחת לשיער האדמוני הפרוע שלה, שהיה מספיק ארוך כדי להסתיר צבא מונגולי שלם. היא ריקדה לצלילי המוסיקה כמה שניות, ואז קלטה שהאוזניות לא מחוברות. כולם הסתכלו עליה. מייק צחק.

"אוי, אוי אויוואי ווי!" צווחה הרכזת החברתית גברת לינט, שהייתה המורה היחידה שלא ישבה עם כל המורים. היא באה לקראתם בריצה, זועמת. "כמה פעמים אני אומר לכם שלא לדבר בזמן שאוכלים!", "הרבה פעמים" אמר ג'ונתן סיימון וגירד בשיערו הכהה. גברת לינט חייכה אליו ואז פנתה שוב אל איימי. "את לעונש היום! את לא לצאת בהפסקה ואת להישאר בספרייה!" איימי לא הגיבה כפי שגברת לינט ציפתה שתגיב. היא פיהקה וגירדה את אפה, שהיה מלא כל כך הרבה נמשים שהוא נראה כמעט שזוף.

"מה חדש?" שאלה את עצמה. היחידים שלא השתתפו במהומה הכוללת, היו לאיה בלדור, שתמיד שתקה, וג'ורדן, שמשום מה לא היה שם. אף אחד לא ידע מה שם המשפחה שלו, גם לא המורים. פתאום נפתחה הדלת וג'ורדן נכנס עם מטאטא בין רגליו וצרח "בננות מעופפות לשלטון! אני המכשף ג'ורדנוס ואני קורא לבננות להתעורר! נו תתעוררו כבר!" כולם שאגו מצחוק. "נו, נו, נו." גברת לינט רצה לעברו. "זה לא מספיק אותכם לבוקר הזה? 'תם להרגיז אותי עד כאן!" היא הרימה את ידה את מעל ראשה. "מר ג'ורדנוס הנורא, אתה נשארת לספרייה עם ג'ינג'ית זאת!".

בצד האחר של האולם, ישבו חבורת הערסים, שמנהיגם היה בן לארג'. הם הצביעו על ג'ורדן, שהמשיך לרקד ולשיר על בננות. בן סובב את אצבעו ליד ראשו בתנועה של "קוקו טרללה". הם פרצו בצחוק מטומטם. אנג'ל גלגלה את עינייה. "ש---קט!" נשמעה צעקה חדה מאזור הכניסה. כולם הסתובבו. הם ציפו שזאת תהיה גברת לינט, אבל זאת הייתה המנהלת. לידה עמד איש שלא ראו מימיהם. "מר בלק יהיה המורה שלכם לדקדוק בשבועות הקרובים, כיוון שגברת דנקן אינה במיטבה, והיא נסעה לחופשת החלמה ממושכת באיים הקריביים---". ג'ורדן הפסיק לרקד. "יש בננות מעופפות באיים הקריביים?

אפשר שיביאו לי אחת בחינם?" המנהלת התעלמה ממנו. "--- אני בטוחה שכולכם תקבלו את אורחינו בצורה מכובדת, שלא תבייש את בית הספר שלנו. יש לך דבר כלשהו לומר, מר בלק?" מר בלק צעד קדימה. פניו, שהיו מוסתרות עד עכשיו, התגלו. ראשו נראה כצורת מרובע, היו לו איזה חמישה סנטרים והיה לו זקן שהזדקר לשני הכיוונים כמו שפם של עכבר.הוא לבש חליפה שחורה נקייה עם חולצה לבנה בפנים. עיניו היו גם הן שחורות. על ידיו היו עטויות זוג כפפות שחורות כמו ביום אבל, שנראו משום מה לא מתאימות. הוא סקר את האולם במבט חושד. עיניו ננעצו משום מה בשולחן שבו ישבו לוסי, אנג'ל, והשאר. הוא החל לדבר, בקול שנשמע כמו עורב צרוד:"לכבוד הוא לי להיות מורה בבית הספר הקטן והעליז שלכם. אפשר לראות כה הרבה פרצופים עליזים מביטים בי, ואני סבור שאנו נסתדר מצויין בשבועות הקרובים וצר יהיה לי לעזוב. "הוא סיים בקידה עקומה והתיישב במקום הפנוי היחיד בשולחן המורים.

"תודה רבה לך על נאומך המעניין, מר בלק. וכעת, כל כיתה לשיעור שלה." נשמעה המולה של כמה עשרות כיסאות נגררים, וכולם יצאו מאולם האוכל מפטפטים בעליזות. לוסי ואנג'ל פנו לשיעור צרפתית. "האיש הזה כל-כך מוזר!" אמרה אנג'ל. "אני בטוחה שהוא מלמד משעמם למדי. ושנשמח כשהוא יעזוב." לוסי הסכימה עם כל מילה.

"שרייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייק!" צפצפה המשרוקית הצהובה בפיו של המאמן קולט, והילדים פתחו שוב בריצה מסביב למגרש בפעם המיליון, כלומר הרביעית, באותו שיעור ספורט. היחיד שלא נראה עייף היה המאמן עצמו, שלא הפסיק לשאוג ולשרוק. לרוב הילדים היה חשד שהמאמן בדיוק הפליץ. מייק, שרץ לפני כולם, העיף לעברו מבט קצר ואז המשיך לרוץ. "בעצם, זה לא רעיון כל-כך רע." חשב לעצמו. הוא היה עושה את זה בעצמו אלמלא היה חייב לרוץ. הוא אהב לרוץ, והיה טוב בזה, אבל לא בשמש הלוהטת של הצהריים כששריקות, צרחות והתנשפויות מהדהדות ברקע, ובכל האוויר יש ריח של זיעה. הוא היה הרץ המהיר ביותר בבית הספר – זאת אומרת, הוא היה זה שיצא לכל התחרויות וזוכה במקום שני לפחות. כולם פיגרו מאחוריו לפחות בעשרה מטרים, וכצפוי, הוא הגיע ראשון לקו הסיום שהוגדר על ידי המאמן, חולצתו ספוגה בזיעה ופניו אדומים ממאמץ.

כעבור כמה דקות, כל הילדים התאספו בנקודת הסיום, מלבד "האלה" הערסים שהעמידו פנים שהם קושרים את שרוכי הנעליים שלהם ועצרו באמצע המסלול. "ובכן", פתח המאמן, מייק – יפה מאוד. כל השאר – גרוע מאוד. איך לדעתכם נוכל להגיע לתחרויות עם ספורטאי אחד ומיליון ואחד חננות וחצי מיליון ילדים מוזרים שרק צורחים (כלומר ג'ורדן)?!!!?? אנשים, תתעוררו ותתחילו לשפר את הריצה שלכם. שריייייייייייייייייייייק!".

כולם התחילו לרוץ, מלבד בן לארג' וחבורתו שנראו מאוד נעלבים מכך שהמאמן קרא להם חננות. ג'ונתן נאנח, וצייר על האספלט הירוק צורות באבן גיר זעירה שמצא. ג'ורדן החליק לעצירה לידו. "אההה! צורות! מגניב!" המאמן התקרב אליהם. "מנסים להתבטל? ככה בדיוק יוצאים פושעים! עופו לרוץ!" הוא שאג. ג'ורדן, משום מה, ציית לו. ג'ונתן נשאר לצייר צורות על האספלט. לו לא היה ממש אכפת. מה יהיו הציונים שלו בספורט. הרי אף פרופסור לא היה ספורטאי מדהים. ג'ונתן היה שונה משאר הילדים : הוא העדיף ספרי מתמטיקה ומכניקה פיזקלית מאשר ספרים על גיבורי על שמעופפים בשמיים עם גלימות ארוכות ומוזרות וציור צורות על האספלט מאשר ריצת שישים מעייפת. "אם מייק יהיה ספורטאי אולימפי, אני אהיה פרופסור מכובד" חשב לעצמו.

"דבו*!" צעקה ג'יזל, שביקשה מכולם לקרוא לה בשמה הפרטי. כל הבנות נעמדו והתחילו לדקלם את המשל על העורב והגבינה.איימי פיהקה. "בא לי גבינת קממבר." ג'יזל נעצה בה מבט מקפיא, ואמרה להן לשבת. הן התיישבו."בקרוב", אמרה ג'יזל,"יהיה מופע הכשרונות הצעירים בבית ה-אה.. אה.. ספר שלנו, ואני רוצה שתשירו כמה שירים נחמדות בצרפתית." אנג'ל הצביעה. "אומרים שירים נחמדים, לא נחמדות." ג'יזל נראתה מבולבלת. " מה, שירים זה לא נחמדות? אני לא מבינה אותך." "לא חשוב." ג'יזל המשיכה: "אני רוצה להיות יודעת מה אתן רוצות לשיר. אולי את ההוא הנחמדה של 'אוו שאנד אליזה?" אף אחת לא ממש התלהבה, אבל היה ברור להן שאם לא יסכימו, היא תציע משהו גרוע עוד יותר.

"בסדר.." מלמלו כולן. ג'יזל נראתה מאוד מרוצה. היא חייכה אליהן כמו גננת שמחייכת לילדות בגן. "בסדר, אז תתחילו ללמוד את השיר בעל פה, ותנסו לשיר אותו יפה! נציג אותו במופע כישרונות ואני בטוחה שאני יהיה גאה בילדות היפות שלי!".

בערב מופע הכשרונות שררה באולם הספורט אנדרלמוסיה מוחלטת. ילדים החליקו וצרחו. מורות התלוננו והתחילו לאיים בהתפטרות, אבל לא הספיקו להגיד מילה וכבר החליקו על בננה. לכמה מורות יצא צעדי ריקוד לא רעים: גברת רוסו הרשימה את הקהל בפירואטים מרהיבים, שהסתיימו בנפילות כואבות כשפניה מרוחות במחית בננה. קשה לחשוב שרק חצי שעה לפני כן המנהלת נשאה נאום פתיחה לפני הקהל, והזמינה ילדים לעלות לבמה. "כעת יעלו לבמה בן לארג' וטים ביגכאפ, שיינגנו קטע בגיטרות חשמליות."

הם עלו לבמה ופצחו בראפ שנשמע כמו פיל גוסס בצמא שרואה מים ולא מצליח לשדר שהוא רוצה לשתות אותם. לא, באמת, השיר נקרא "הפיל הגוסס בצמא שראה מים ולא הצליח לשדר שהוא רוצה לשתות אותם". שם נחמד, נכון? בן כל הזמן העיף מבטים לכיוון אנג'ל, בתקווה להרשים אותה. היא, מצדה, חשבה שהוא כל-כך דוחה שאפילו פיל גוסס לא ראוי לאהבתו. "יפה מאוד," אמרה המנהלת כשהם ירדו מהבמה. "וכעת יעלו הבנות מכיתת הצרפתית המתקדמת, וישירו את "או שאנז אליזה". ג'יזל החוותה קידה ונראתה מרוצה ומפוייסת. הבנות התחילו לעלות לבמה בטור ארוך כשהן חובשות כובעי ברט צרפתיים ומחזיקות בגטים.

ג'ורדן ידע שזאת ההזדמנות שלו להעלות את מעמד הבננות בחברה. הוא זינק לבמה, דוחף בנות צורחות לכל עבר, והתחיל לשיר. "אני אזיז ת'ראש מצד לצד, ארגיש את הבננה נאכלת ורוצה את הקליפה בחזרה!" הוא השליך קליפות בננות צהובות על סף התפוררות וגם בננות שלמות מאחורי גבו והמשיך לשיר: "אני רוצה לטעום בננה בעברית יפה זה מוז אותה לתחוב לפה ואז גם להינות בננות זה קדוש, אז למה כך לנהוג, אתם לא מבינים, את עם הבננות! אל תאכל את הבננה, גם היא רוצה לחיות, אל תאכל גם את המוז-" ג'ורדן עבר למזרחית: "למען יעריכון ימיך כבד את בננותיך ואת מוזיך!" והתחיל לרקוד ריקוד עממי משונה, תוך כדי שהקהל שואג מצחוק.

הבנות החליקו ומעדו על קליפות הבננה, משליכות בגטים וברטים לכל עבר. הבנות שבאו אחריהן, לוסי ואנג'ל ביניהן, מעדו על הכובעים ומקלות הלחם. אנג'ל מעדה בבעתה וניסתה לשווא להגן על שערה ובגדיה. היא צרחה. לוסי נסתה לרוץ לכיוונה, אבל נפלה גם היא והחליקה בעקבות ערימת בנות צווחות. "אני חושבת שאני יודעת מה זה אומר", אמרה לוסי, מנסה לקום. "מה?" צווחה אנג'ל בהיסטריה. "אני יודעת רק שזה הסוף לתסרוקת המהממת שלי!" "לא, גאונה!", ענתה לוסי. "זה אומר עונש קולקטיבי בספרייה! אה, וגם הסוף לתסרוקת המהממת שלך." לוסי לא חשבה שזה כל כך נורא: הרי הספרנית אוהבת אותה ואולי היא תוכל לקחת את סוד הגן הנעלם, או אי המטמון. היא רצתה לקרוא אותם בפעם שעברה, אבל במקום זה לקחה את נשים קטנות. ג'יזל עלתה לבמה וניסתה להרגיע את הרוחות, והחליקה מהבמה צורחת ומנופפת בזרועותיה הקמוטות. לבסוף קמה המנהלת, כששערה המאפיר מרוח במחית בננות צהובה, צועקת: "שקט! די לזוז!" כולם השתתקו. "כיתה ו'1 ,בשבוע הקרוב כיבוי אורות בשעה שבע!" תלמידי כיתה ו'1 גנחו. הם אהבו לבלות את כל הלילה בצפייה בסרטים ובריקודים. "כיתה ו'2! בלי קינוח לשבוע!" תלמידי כיתה ו'2 גנחו. הם אהבו את הקינוחים של "גיברת נלסון". "ואתה ג'ורדן...." בראשו של ג'ורדן עלו חזיונות מזוויעים אודות בננות קשורות לשלשלאות ומעונות. "אתה וכל הכיתה שלך, ריתוק בספרייה לכל ההפסקות במשך שבועיים!" תלמידי כיתה ו'3 גנחו. מייק חשב על משחק המחניים שלו שהלך לעזאזל.

אנג'ל חשבה על כל המניקורים והפדיקורים שהיא מפסידה. איימי חשבה על אימוני הכדורגל אצל האיש הנחמד ההוא במגרש מחוץ לבית-הספר. ג'וני חשב בצער על ניסוי העובש החדש שהוא עושה בצנצנת של מרק עוף, ושבטח הוא ייהרס אם לא יבדוק אותו פעם בשעתיים. לאיה הייתה עצובה בשביל האחרים. היא תמיד הייתה עצובה בצערם של אחרים, אפילו כשהאחרים אף פעם לא התחשבו בה. ג'ורדן, בניגוד למצופה, לא חשב על בננות אלא על כך שהוא ממש מרושע וחסר התחשבות ושבטח ירססו אותו בגז נוגד ילדים מפריעים. לאחר מכן, בניגוד למצופה, הוא החל לחשוב על פרות צהובים שמתחילים ב-ב'.

לוסי לא חשבה שזה כל-כך נורא, אבל חשבה שאולי לא תצליח להתאפק מלרוץ לשירותים בזמן הריתוק. היא שנאה לצאת לשירותים בזמן שיעור, אז תמיד היא יצאה בהפסקות. אבל מה יהיה אם היא תהיה בריתוק באותו זמן? דילמה קשה. כולם חשבו, וחשבו, אבל אף-אחד מהם לא חשב על האפשרות המסעירה והלא הגיונית שמשהו גדול ומשמעותי הולך לקרות, וחייהם של שבעה ילדים עומדים להשתנות בבת אחת.
תגובות לכתבה
1.איזה כשרון!
 ליאור (שם בדוי) בת 11 (28/04/2013, 17:12:39)
2.תמשיכו
 ליאור (שם בדוי) בת 11 (12/12/2012, 20:13:36)