הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |  מערכת 'עיניים'  |  צור קשר 
  23/08/2017 
 
הופיע גיליון 205
 בנושא חדר



מכשולים קשים
מאת: שנהב נווה בת 11, תאריך:19/7/2011
סיפור

קיבלתי הפתעה גדולה. אנחנו עוברים לאוסטרליה! אני פשוט לא מאמינה. אוסטרליה?

הכול קרה ביום רביעי אחד, שעדן, אחותי, ואני, שני, חזרנו מבית הספר ואכלנו ארוחת ערב עם הורינו. אבי התחיל לדבר ברצינות. "בנות, אנחנו צריכים להגיד לכם משהו חשוב" אמר, והתעטש. "מה זה, מה זה?" שאלתי, מסוקרנת. אבא כמעט אף פעם לא היה רציני. הוא תמיד צחק איתנו ואמר לנו בדיחות. לכן, דאגתי. בכל מקרה, אבא המשיך לדבר. "אימא ואני היינו באוסטרליה לפני כמה שנים, וגילינו שהמדינה הזאת מרתקת". אימא הנהנה. היא המשיכה: "אז החלטנו לעבור לשם ו..." "לעבור לשם?!" צעקתי,ואימא עשתה פנים זעופות, כי היא לא אוהבת הפרעות. אבל היא המשיכה: "אז, אנחנו עוברים לשם עוד חודש.אבל אנחנו שואלים אותכן, בנות, שתגידו מה אתן חושבות על זה". "כן בטח, אני רוצה להיות בסטרליה" אמרה עדן בהתרגשות. אבל היא קטנה. היה רק בת שלוש. היא לא הבינה מה זה לעבור למדינה אחרת. היא גם בכלל לא יודעת מה זה 'אוסטרליה'!

התגובה שלי הייתה אחרת. אני בת שבע. "אימא, אבא, אני חייבת לחשוב על זה. זאת הפתעה גדולה בשבילי, וזה רחוק מאוד מישראל" אמרתי בשקט. בלעתי את הספגטי שהיה לי בפה, ואז הלכתי לחדרי. כיביתי את האור ככה שהחדר היה חשוך לגמרי, שכבתי על המיטה, וחשבתי...

"שימו חגורות וחגורות הצלה! אנחנו הולכים ליפול ב- 5,4,3,2,1" צרחתי. פתחתי את עיניי. בהפתעה, הסתכלתי על השעון הישן ומלא אבק שלי. היה ארבע בבוקר. הבנתי שה"נפילה מהמטוס" היה חייב להיות חלום, למרות שהרגליים שלי שקשקו. האמת, שכול הגוף שלי שקשק. כמה דקות עברו, ונרדמתי שוב.

הפעם היה לי חלום טוב יותר מלפני. אנחנו נחתנו באוסטרליה, והיה כול כך יפה שם! כול כך הרבה עצים, פרחים, צמחים . לכולם היה חיוך על הפנים. לא היה שום חתיכת אשפה. שום זיהום אוויר. שום דאגות. רק אטמוספרה של שמחה.

התעוררתי, עם חיוך על הפנים.הלוואי שחלומי השני יתגשם. אבל ממש לא הראשון. רעדתי כשחשבתי עליו.

התארגנתי לבית ספר. לא יכולתי לחכות עד שאוכל לספר לחברותי על העזיבה. הן כל כך יקנאו! התחלתי להרגיש חיובי על העזיבה.

החודש הזה היינו כל כך עסוקים! סידרנו הכול, והתחלנו להגיד להתראות לאנשים. גם שאלתי ספרים מהספרייה על אוסטרליה. רציתי להבין למה המדינה כל כך מרתקת, כמו שאימא ואבא אמרו. מהר הבנתי למה. אוסטרליה היא מדינה עם כל כך הרבה שלווה. אין מלחמות - שונה מישראל! וגם, יש שם הרבה פארקים, ירוק. וגם, יש דבר נפלא על המדינה. יש משהו שנקרא "וויקאנד"- זה שיש שני ימי חופשה - שבת וראשון. זה ממש מדהים!

בכול מקרה, היה יום שני. יום אחד לפני הטיסה. כולנו מאוד התרגשנו. הטיסה הייתה ביום שלישי ב-10:00 בבוקר. אבל היינו צריכים להיות בשדה התעופה לפני.

אימא העירה אותי ב-6:30 בבוקר. התעוררתי מהר ובשנייה התארגנתי. עדן הייתה איטית יותר. לקח לה המון זמן עד שהיא התארגנה.
אמרנו להתראות לביתנו היקר, ואז פגשנו את סבא וסבתא מחוץ לבית. הם הסיעו אותנו לשדה התעופה. היו להם דמעות בעיניים.

פגשנו את המשפחה בשדה התעופה. דיברנו כשעה, ואז אבא אמר בקול הנעים שלו: "זהו. זמן להיפרד". כולם בכו, חוץ מכול הגברים, אני ועדן. אני הייתי בעננים.

אז נפרדנו, ואז ההורים עשו משהו שנקרא "צ'ק אין". שמנו את מזוודותינו על מסוע כדי לשלוח אותם לפרת' (לאיפה שאנחנו נוסעים באוסטרליה ) ואחרי, חיכינו בערך חצי שעה, ועלינו על המטוס. נסענו לבנגקוק, שבתאילנד, ורק אז לאוסטרליה.

יום אחרי:
זהו. נחתנו. אחרי טיסה ארוכה מאוד שנמשכה כמעט 20 שעות (אבל לא ברצף, כמובן), אבל לי זה נראה שהיא נמשכה כ-20 שנים. האוזניים שלי כואבות מאוד ואני גמורה מעייפות. אבל אספר לכם על "הרפתקאותינו". נחתנו כאן בלילה, בעיר שנקראת פרת' ושכונה שנקראת יוקיין. זה מקום שהרבה יהודים גרים בו, אבל זה לא הולך להיות המקום שממש נגור בו. אנחנו רק שוכרים את הבית.

פתאום הרגשתי עצובה. התגעגעתי למשפחתי כל כך. הלב שלי כאב מתוך געגועים. התגעגעתי לדודה עדי ולדוד גל, דוד יובל ודודה בר, דודה דניאל ודוד ירדן, ודוד ליאור. גם מאוד התגעגעתי לבני דודי- עינב (4), מיקי (בן כמה חודשים), וגבי (1). גם כמובן שמאוד מאוד התגעגעתי לסבא וסבתא שלי, גילי ואדם, הורים של אימא, וחן וירון, ההורים של אבא. אני כול כך אוהבת אותם. הם טיפלו בי הרבה כשהייתי תינוקת, עד היום.
גם התגעגעתי לשתי חברתי הטובות, ענבר וענבל. התגעגעתי לכולם כל כך חזק, שהלב והגרון שלי כאבו נורא. דמעות חמות ירדו לי מהעיניים. המון. נתתי להם לרדת עד הגרון, ובכיתי בשקט.

בסוף החלטתי ללכת להוריי. הם עדיין לא ישנו. הלכתי אליהם, והסברתי את "מצבי". הם חיבקו אותי חזק. "אל תדאגי, שני. את תלכי לבית ספר, ויהיו לך הרבה חברים. תלמדי אנגלית. הכול יהיה טוב, את תראי!" אבא אמר וחייך חיוך מרגיע.
אימא ליטפה אותי קצת ואז שקעתי בשינה עמוקה.

אחרי הלילה הזה שבכיתי, הלכתי לבית הספר. זה היה בית ספר שילמד אותי אנגלית. רק ידעתי כמה מילים באנגלית, לכן פחדתי קצת.

אימא ואבא הסיעו אותו לבית הספר. כשהגענו, הלכנו למזכירות ושם אמרו לנו ללכת לכיתה ב-2. הלכנו לשם, וכשפתחנו את הדלת, שתי ילדות נחמדות רצו אלי ואמרו: "אנחנו רוצות להיות חברתך". חייכתי בביישנות אליהן. המורה, גברת ווסט, הייתה מאוד נחמדה אלי. ישבתי עם כול הילדים וגברת ווסט לימדה אותנו כמה מילים. היא שאלה גם כמה שאלות, ואני עניתי לחלק. כשאימא ואבא ראו שהסתגלתי, הם נפרדו ממני והלכו לדרכם.

ממש נהניתי ביתר היום. גברת ווסט הקריאה לנו כמה סיפורים, ונתנה לנו פעילויות. היה נפלא!
הצטערתי ש- 3:00 בצהריים הגיע. אבא בא לקחת אותי. סיפרתי לו על כול הרפתקאותיי בהתרגשות, ולא יכולתי לחכות ליום הבא.

הכול הולך להסתדר בסוף.
תגובות לכתבה