הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |  מערכת 'עיניים'  |  צור קשר 
  29/04/2017 
 
הופיע גיליון 201
 בנושא חתולים



סיפורה של דיינה (פרק א)
מאת: תמר ליכטינגר בת 11.5, תאריך:7/12/2010
העלייה לישראל

שלום, קוראים לי דיינה. בדיוק לפני שנה, בחנוכה של כיתה ו', עליתי מארצות הברית, ועדיין לא התאוששתי מזה. אתם מבינים, החיים שלי בארצות הברית היו בסדר לחלוטין. היו לי חברות טובות, סבתא ודודות אוהבות וחיים ממש מושלמים.

עד שיום אחד אמא שלי החליטה לעלות לארץ ישראל! אני לא מבינה מאיפה החיידק הציוני הזה. בסדר, הייתי מבינה אם זה היה קורה לפני 40 שנה, אבל ב-2010?! ולא שאני לא אוהבת את ישראל, גם את טיול הבת-מצווה שלי תכננתי לעשות בה, אבל לגור בה? ועכשיו, אני לגמרי אבודה פה, בארץ ישראל.

כל החברות שלי נשארו רחוק מעבר לים, ואני תקועה בארץ ה"קדושה" הזאת. לדוגמא, היום הראשון שלי בכיתה היה נורא: זה היה בדיוק אחרי חנוכה. הגעתי לכיתה החדשה, אחרי שנפטרתי מאמא שלי בשער, והתיישבתי במקום פנוי. לא חשבתי שאני אתפוס למישהו את הכיסא, כי אצלינו בארצות הברית בכל תחילת שליש מתיישבים במקומות חדשים. רק שבארץ, כפי שגיליתי, זה לא ככה: קצת לפני שנישמע הצילצול, נכנסה ילדה לכיתה ומיד פנתה למקום בו ישבתי.

היא לא הייתה מרשימה במיוחד, אך מיד היה ברור שאיתה לא מתעסקים. "מי את?" שאלה בכל מזלזל. "זה המקום שלי". התנצלתי וקמתי מהמקום, משאירה אותה ואת חברותיה לצפות בי מסוקרנות. כאשר סוף סוף נשמע הצילצול, המורה נכנסה. היא הייתה אישה מרשימה ומיד שמה לב אלי: "את וודאי דנה, התלמידה החדשה. את יכולה לשבת שם" והצביעה על מקום פנוי. התיישבתי בהקלה בכיסא, בזמן שהמורה הציגה אותי: "תלמידים, זאת דנה, תלמידה חדשה שעברה עלינו מארצות הברית".

"דיינה," אמרתי, "מה אמרת חמודה?" שאלה המורה, "זה דיינה," אמרתי "לא דנה". "בישראל זה דנה." אמרה המורה וסגרה את הנושא. על שאר היום הנורא הזה כבר הספר לכם בהזדמנות אחרת, אולי בפרק הבא...
תגובות לכתבה