הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |  מערכת 'עיניים'  |  צור קשר 
  23/08/2017 
 
הופיע גיליון 205
 בנושא חדר



הריקוד של עופרי
מאת: ערבה לנדר שפירא בת 11, תאריך:3/11/2010
פרק ג’

אוף, פתאום הכל נעשה נורא חם. ולח. כשאני יוצאת החוצה, אני מרגישה כאילו אני מתבשלת. או כאילו אני במרק, והמחשבה הזאת נורא מצחיקה אותי, כי אני מדמיינת את עצמי, שוחה בתוך מרק וכמעט טובעת. אבל כמובן שאני בחיים לא אוכל להיכנס אל תוך סיר, אני גדולה מדי. אלא אם כן זה הסיר הענק שסבתא שלי, שהיא אמא של אמא שלי, מביאה איתה כשהיא מבקרת אותנו בחורף.

בבוקר יום שישי קמתי והאור מהחלון נורא סינוור אותי, אז התלבשתי ויצאתי מהחדר. במטבח אמא הכינה פנקייקים, והיא יודעת שאני אוהבת פנקייקים עם הרבה סוכר, אז היא שמה ממש הרבה סוכר בפנקייקים. "בוקר טוב עופריקי, איך ישנת?" היא שאלה אותי בחיוך, ואני עניתי לה שישנתי טוב, וזה באמת נכון, אבל זה לא היה נכון אם היה בורח לי, וזה רק אומר שכל דבר היה יכול לקרות. מי יודע, אולי הייתי קמה בבוקר ושמה לב שאני מתה. איזה מצחיק!

טל וירדן ישבו בסלון וצפו בהופ, באיזו תוכנית שקוראים לה משפחת דובינשטיין, אז ישבתי איתן וזה אומר שאני אחות גדולה טובה כי אני מבלה עם האחיות שלי. "בואו בנות, יש אוכל!" שמעתי את אמא קוראת. "אפשר לאכול מול הטלוויזיה?" שאלה ירדן. "לא, את יודעת שלא," אמרה אמא, וטל וירדן נורא נאנחו אבל אחר כך הן בכל זאת הלכו לאכול, כי הן אוהבות פנקייקים.

בזמן שלעסתי את הפנקייק שלי, נזכרתי בילד אחד שהיה אצלנו בכיתה כשעוד הייתי בכיתה א', עמרי קראו לו, והוא שנא פנקייקים. בכלל, עמרי היה מאוד מוזר, כי הוא אהב חשבון ולא אהב אומנות וגם לא ספורט, והוא היה ממש ממש רזה, וכשנכנסה פעם אחת לטאה לכיתה וכולם נבהלו אז הוא פשוט לקח אותה ושם אותה בחצר, והתנהג כאילו שום דבר לא קרה. חוץ מזה, הוא שנא פנקייקים ומיץ וקולה ובמבה וצ'יפס ועוגות, וזה ממש ממש מוזר מצידו, כי כולם אוהבים עוגות.

אחרי שסיימנו לאכול הלכתי עם ירדן וטל למגרש המשחקים. נידנדתי את ירדן והתגלשתי עם טל במגלשה, וסובבתי אותן בקרוסלה ושיחקתי איתן במפלצת שרוצה לתפוס ילדות קטנות, וזה היה נורא מצחיק כי הן באמת חשבו שאני מפלצת. כשהלכנו בחזרה הביתה ראיתי גור חתולים קטן, ממש מותק, ג'ינג'י ולבן. הוא ילל נורא ואז שמתי לב שיש לו פצע בצוואר. אז לקחתי אותו על הידיים והוא גירגר, ואז אמרתי לטל ולירדן שאנחנו לא הולכות הביתה, אנחנו הולכות לווטרינר, שהוא משה, שגר בבניין ליד הבניין שלנו. כשהגענו אל משה הוא בדק את החתול ואמר לנו שזו בעצם חתולה, ואז הוא חיסן אותה וחבש לה את הפצע ואמר לנו שמחר נבוא לקחת אותה שוב, ואז הלכנו משם, ובדרך חזרה היה נורא כיף כי ניסינו למצוא לחתולה שם, ובסוף כשהגענו לדירה שלנו החלטנו שאו שנקרא לה שמש או שנקרא לה מיצי, ואני אמרתי שמיצי זה נורא ישן ושכולם קוראים לחתולים שלהם מיצי, ואז החלטנו על שמש.

כשנכנסנו אמא ממש השתוללה מכעס כי איחרנו והיא לא ידעה איפה אנחנו, ואז סיפרנו לה על שמש והיא השתתקה. ואז ביקשנו ממנה שנאמץ אותה כי היא כבר מחוסנת, ואמא אמרה שזה אפשרי, וכולנו היינו מאוד מרוצות וחיבקנו אותה. למחרת בבוקר, ביום שבת, אמ ואני וטל וירדן הלכנו לקחת את שמש ולקנות לה דברים. אחרי שחזרנו הביתה סידרנו לה את מיטת החתולים ואת ארגז החול המיוחד ואת הצעצועים, וכולנו היינו מאוד שמחות. ואז חשבתי מה יקרה אם נמצא כלב פצוע ברחוב...
תגובות לכתבה