הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |  מערכת 'עיניים'  |  צור קשר 
  26/07/2017 
 
הופיע גיליון 204
 בנושא הפתעה



הריקוד של עופרי
מאת: ערבה לנדר שפירא בת 11, תאריך:7/9/2010
פרק ב’

בבוקר אמא העירה אותי בשש, כי אני צריכה לקום מוקדם כדי להספיק להתארגן לבית הספר ולהסעה. בהתחלה לא רציתי לקום ושכבתי במיטה עוד קצת, וכשאמא באה להעיר אותי שוב אמרתי לה שכואב לי הגרון, וזה היה נכון, אבל אמא אמרה שזה שום דבר ושאני סתם עושה קונצים. וכשקמתי כאב לי הראש ואז הלכתי לצחצח שיניים ולשטוף פנים ולאכול ואז סידרתי את התיק והלכתי לתחנה.

באוטובוס היה הרבה רעש, אפילו יותר מהרגיל, ולמרות שישבתי ליד החברה הכי טובה שלי, שי, לא היה לי חשק לדבר איתה כי הגרון כאב לי וגם הראש. אני חושבת שנרדמתי כי כשפקחתי עיניים היינו כבר בבית הספר, והפה שלי היה נורא יבש. אז ידרתי מהאוטובוס בזהירות כי הייתה לי סחרחורת, ואם יורדים מהאוטובוס כשיש סחרחורת זה יכול להיות מסוכן, כי אפשר ליפול מהמדרגות ולקבל מכה חזקה.

הלכתי לכיתה שלי, כיתה ב', וישבתי בשקט במקום שלי וניסיתי לקרוא, אבל האותיות עשו משהו ממש מצחיק, הן רקדו לי על הדף ולא הצלחתי לקרוא אותן. אז ניסיתי לשתות אבל כשבלעתי, הגרון שלי כאב נורא אז שתיתי רק שלוש לגימות והכנסתי את הבקבוק חזרה לתיק ושמתי את הראש על השולחן והסתכלתי מהחלון החוצה, כי אני יושבת ליד החלון.

בחוץ השמים היו מעוננים ואפורים וירד גשם חזק. אני אוהבת שיורד גשם כי הריח שלו טוב וכי הכל אפרורי בחוץ והאורות בכיתה נורא בהירים פתאום. אבל היום לא רצתי החוצה אל הגשם כמו שאני בדרך כלל עושה, רק בהיתי החוצה אל החצר הרטובה שבקושי היו בה ילדים, כי כשיש גשם אז המורות אומרות שאסור לצאת החוצה. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהמורה שלי, עירית, העירה אותי ושאלה אותי למה נרדמתי. אני התביישתי לספר לה שכואבים לי הראש והגרון, אז אמרתי שהכל בסדר ושאני רק סתם עייפה, ואז היא שמה את היד שלה על המצח שלי, ואמרה שהוא ממש לוהט, המצח, ושאפשר ממש לטגן עליו חביתה. וכל הכיתה צחקה וגם אני צחקתי, אבל זה כאב לצחוק אז הפסקתי.

המורה אמרה לי ללכת למרפאה של בית הספר, והיא שלחה גם את שי איתי כדי שהיא תסביר לאחות מה קרה. במרפאה האחות מדדה לי את החום עם מדחום, והיא אמרה שיש לי חום גבוה נורא, ואני הצצתי וראיתי שהחום שלי באמת נורא גבוה, 38.7, ואז היא הכינה לי תה מתוק אבל כאב לי לבלוע והספל היה כבד, שתיתי מעט ושמתי אותו על השולחן. ואז האחות אמרה לי שאני יכולה לישון על המיטה במרפאה, ושהיא תתקשר לאמא של לראות אם היא יכולה לקחת אותי הביתה.

נשכבתי על המיטה, ונזכרתי במה שהמורה אמרה, שאפשר לטגן על המצח שלי חביתה, וצחקקתי צחוק של חום ואז נרדמתי. אמא ליטפה לי את המצח והתעוררתי. אמא שאלה אותי מה שלומי ומה כואב לי, ואני אמרתי לה שכואב לי הגרון. היא הלכה לכיתה והביאה את התיק שלי, והלכנו הביתה ואני ישנתי במכונית. כשהגענו הביתה עוד פעם ירד גשם, אז אמא לקחה אותי על הידיים מהר מהר כי זה לא בריא להיות בגשם אם אתה חולה. אמא הכינה לי מרק ירקות, ואני אכלתי רק קצת, ואז היא נתנה לי אקמול, ושכבתי מול הטלוויזיה וראיתי ערוץ הילדים, אבל נרדמתי באמצע תוכנית משעממת לבנים.

כשהתעוררתי כבר היה חושך בחוץ והגרון כאב יותר, ואמא עזרה לי לשבת ונתנה לי לשתות קצת תה. היא שאלה אותי אם אני רוצה לדבר עם סבתא, שהיא אמא שלה, ואני אמרתי שכן. ואז היא נתנה לי את סבתא ודיברתי איתה קצת, לא הרבה. ואז דיברתי עם אחיותיי הקטנות. "עופרייייי!!!! את חולה?" צעקה הגדולה יותר, טל, אל הטלפון, והקטנה, ירדן, שאלה אותי "את שוכבת בבית? עם חום? כן? כן?" "אני שוכבת בבית עם חום, וכואב לי הגרון," קרקרתי, כי הגרון שלי כאב. "מתי תהיי בריאה?" שאלו שתיהן במקהלה. "אני לא יודעת, פיצקיות." אמרתי להן. "למה סבתא? טוב, אנחנו צריכות ללכת, אנחנו הולכות לסרט!" אמרה לי ירדן. "תרגישי טוב!" אמרה טל. "תהנו בסרט!" אמרתי להן, אבל הן כבר ניתקו.

אכלתי עוד קצת מרק ואז נרדמתי שוב. חלמתי על המורה שלי, שמנסה לטגן חביתה על המצח שלי, שהיה באמת לוהט והזעתי נורא, ואז התעוררתי וכאב לי כל הגוף. אחרי שלושה ימים כבר הבראתי וחזרתי ללימודים, ושי והמורה אמרו שטוב חזרתי, ואני הייתי שמחה שהמורה לא באמת התכוונה לטגן לי ביצה על הראש.
תגובות לכתבה