הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |  מערכת 'עיניים'  |  צור קשר 
  29/05/2017 
 
הופיע גיליון 202
 בנושא אופניים



עד שאבא יחזור (פרק א’)
מאת: ערבה לנדר שפירא בת 11, תאריך:5/4/2010
תכירו את ג’סיקה ומרגרט

"אוף!" קראתי וצנחתי על הספה ברעש רב. ג'סיקה נראיתה משועשעת. "אל תדאגי מרגרט, את עוד תלמדי!" אמרה לי בחיוך רחב. ג'סיקה הייתה תמיד אופטימית.

"איך אני יכולה ללמוד, הרי החיצים שלך גרועים! אין להם חוד!" אמרתי לה. "את רק צריכה להתאמן, אני אומרת לך. זה די קל, הנה, תראי ותלמדי ממני." היא לקחה חץ מהסלסלה, הציבה אותו אל מול עינה השמאלית, שהייתה פקוחה לרווחה, התרכזה למשך חמש או שש שניות, ואז בהדף ידה השמאלית (היא היתה שמאלית) שילחה את החץ שעף היישר אל המטרה ו-בינגו! נתקע בדיוק באמצע נקודה האדומה הקטנה שמסמלת מאה בלוח הקליעה למטרה.

ג'סיקה הסתובבה אליי בחיוך רחב, ואמרה לי :" הנה, את רואה, זה לא כל-כך קשה!" נעמדתי על רגליי, לקחתי את החץ שזרקה, נעמדתי במקומה והצבתי את החץ אל מול עיני הימנית. עוד התרכזות של חמש שניות, והחץ נשלח במהירות, נתקל בעיגול הכי חיצוני ונפל אל הרצפה בקול קרקוש. "נו? ומה יש לך לומר על זה?" שאלתי את ג'סיקה, שחיוכה דעך בינתיים. "את צריכה להתאמן," טענה. "אני מתערבת איתך על חמש סנט שאת יכולה לקלוע ארבעה חיצים בנקודה של המאה." אמרתי לה, וכדי לממש את טענתי, הושטתי את ידי קדימה, מוכנה ללחיצה. "אני לא בטוחה..." אמרה ג'סיקה והביטה בחשש בידי. "קדימה! מה, את מפחדת?" לגלגתי. "לא! מאיפה בא לך הרעיון הזה פתאום?" והיא תקעה את ידה בכף ידי.

היא לקחה ארבעה חיצים מתוך הסלסלה, נעמדה, התכוננה, ו... ווש! כל ארבעת החיצים נתקעו בנקודת המאה. "חמש סנט אליי, בבקשה!" אמרתי לה בחיוך זדוני. "בסדר! בסדר!" ג'סיקה הוציאה את ארנקה מהכיס ונתנה לי מטבע של חמישה סנט. הטלפון צלצל, וג'סיקה רצה לענות. "הלו? אה, כן, אוקיי." היא כיסתה את שפופרת הטלפון ואמרה לי בלחש, "הדודה קייט." "תני לי את הטלפון!" אמרתי לה. היא מסרה לי אותו, וקולה של הדודה קייט נשמע מעבר לקו. "מרגרט חמודה, מה שלומך?" "אני בסדר דודה קייט, מה קורה בבית?" "אה, הכל טוב, הכל טוב... אז את חוזרת הביתה?" כן, אני אבוא. ביי." ניתקתי והנחתי את הטלפון על הדלפק.

"אני צריכה ללכת, אז כנראה שאני אלך, מה את אומרת?" "אני אומרת שאת משוגעת." לקחתי את התיק ופתחתי את הדלת. בחוץ כבר היה חשוך, אבל פנסי הרחוב האירו את השבילים. "אז אני אראה אותך מחר בבית הספר, נכון?" שאלתי את ג'סיקה. "מחר יום שישי, מפוזרת שכמותך," צחקה ג'סיקה. "ביי!" היא סגרה את הדלת, ואני התחלתי את הדרך אל ביתי, שהיה ברחוב סינט פטרוס, במרחק שלושה בלוקים מביתה של ג'סיקה.
תגובות לכתבה