הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |  מערכת 'עיניים'  |  צור קשר 
  20/10/2017 
 
הופיע גיליון 206
 בנושא קצה



אמיתי, שקרי ומה שביניהם
מאת: בר דור בת 12 וחצי, תאריך:14/2/2010
מי עומדת מולי?

כאשר הייתי באמצע השביל המוביל מהפנימייה לאוטובוס הלוקח אותי ליומי הראשון בבית הספר, הסתכלתי מבט אחרון, עמוק. חזק. לרגע חשבתי שאני רואה אותה עומדת מולי, את אמא. אך הפעם לא בתור פייה, לא בתור רוח, את אמא שלי, האמיתית - גבוהה, רזה, ידיים שהן לא כנפיים, בגודל טבעי, שיער ארוך.

הפעם אפשר היה להבחין שזו אימי לא רק לפי עיניה, החומות, הגדולות, עם ריח האורז והשניצל. והאהבה. היא עמדה במרחק מה ממני, בוהה בנקודה רחוקה. יכולתי להבחין שזו אימי האמיתית ולא עוד פייה שיצאה מספר אגדות.
היא עמדה בשמלה ארוכה - ארוכה, עד הרצפה, ואולי אפילו יותר. מבט אוהב ומרוחק היה על פניה וחיוך עצוב ושקט. הרגשתי משותקת למקום בו עמדתי, מבלי כל יכולת לזוז. ורק בהיתי בה, והיא בי. מבטה כאילו חלף על פניי, והמשיך הלאה והלאה, כאילו חודר אל מחשבותיי, זיכרונותיי...

היא קראה בשמי, בלחש, רו-ני, כמו שרק אימי קוראת לי. עם צליל של שם חיבה. התבוננתי בה, עמוק. חזק. מושכת את הרגע הקצר שהרגיש שאין לו סוף. ניסיתי לעצור את עצמי, אך לא יכולתי, הדמעות הציפו את עיניי וזלגו על פניי. מהעניים ללחיים, מהלחיים לסנטר, וממנו החליקו מטה במהירות, עומדות להעלם מן העולם. כמו אימי, מתנפצות על השביל החם, בשקט. כמו אימי. כמעט מבלי ששמים לב, כמו אימי ונעלמות מן העולם. כמו אימי.

בכיתי בכי חרישי, עוד ועוד דמעות זלגו מעיניי. בשקט. כמעט מבלי ששמים לב. לא רציתי לראות עוד טיפות מתנפצות להן על השביל, נעלמות מן העולם. ניגבתי את עיניי. כאשר פתחתי אותן היא כבר לא הייתה שם. ניסיתי להסתכל שוב, עמוק. חזק. אך היא איננה שם. ברחה בשקט, נעלמה, חזרה אל מקומה, כמו הדמעות שבעיניי. על השביל הייתה שלולית קטנה, אשר בקרוב תתאדה. בתוכי עדיין הרחתי את ריח האורז והשניצל. והאהבה.
תגובות לכתבה