הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |  מערכת 'עיניים'  |  צור קשר 
  23/11/2017 
 
הופיע גיליון 208
 בנושא גבורה



הלוחשת לחיות - פרק ב’
מאת: ערבה לנדר שפירא בת 11, תאריך:4/11/2009
המשך עלילות גיל ומעיין

גיל כבר לא היה יכול לחכות. הוא רץ מהתחנה, מקווה שאין לה היום יום ארוך. למזלו היא חיכתה לו מעבר לפינה, מוקפת בחבורת החיות שלה. "היי גיל, מה נשמע?" שאלה אותו. "אני בסדר, ואת?" "אה, אני פשוט נפלא!" השיבה מעיין בחיוך. "נוספו לנו שני כלבים חדשים. יש את ליברה," היא הצביעה על כלבה שדי דמתה לטופי, אבל הייתה רק קצת יותר גדולה ממנו. "וזה פייסיס." היא הצביעה על כלב גדול, שדמה מאוד למילקי, אבל היה הרבה יותר גדול ממנה."הוא די דומה למילקי" ציין גיל. "כן, גם אני חשבתי ככה. ואם מדברים כבר על מילקי, איפה היא?" שאלה מעיין.

פתאום גיל שם לב שהוא באמת לא ראה את מילקי. מעיין כרעה על ברכיה, ונבה נביחה קצרה ונמוכה. האו, הכלבה הזקנה, היטתה אוזן אחת הצידה, ונבחה נביחה קצרה ומקוטעת. עיניה של מעיין נפערו באימה. "מה? מה קרה?" שאל גיל, מעוצבן מעט על אי-יכולתו להשתתף בשיחה. "מילקי שברה את הרגל. רצה אל מכונית. היא נורא קטנה. לא פלא שהיא נדרסה." דיווחה מעיין. "הגאונה הקטנה." מילמלה. היא נבחה עוד נביחה, וקימטה את אפה. האו פתחה את פיה לענות, אבל טופי התפרץ לדבריה. ביללה ארוכה סיפק למעיין את כל הפרטים. היא קמה על רגליה. "מילקי כבר חזרה, אבל בגלל הרגל היא לא יכלה לצאת." היא הביטה שעה ארוכה בפניו של גיל. הוא הרגיש איך לחיו בוערות. "אה, אז אתה רוצה ללמוד איך לעשות את זה, אה? את הנביחות?" אמרה מעין בסיפוק.

גיל נדהם. "איך-איך-איך ידעת?" שאל. "אה, ראו את זה על הפנים שלך. אם אתה רוצה לשמור על סוד אתה חייב להשאיר אותן חתומות. לא ידעת את זה?" תמהה. "אז תוכלי ללמד אותי?" שאל גיל, מתעלם מההערה האחרונה. "בטח. אבל אתה חייב להקשיב. אם תעשה טעות אחת קטנה, תישמע כמו דביל. למשל, אני תמיד הבנתי את הכלבים, אבל כשניסיתי לחקות אותם, הם צחקו עליי ואמרו לי שבמקום להגיד 'קוראים לי מעיין', אמרתי 'אני רוצה תפוח צהוב'. קשה לשלוט בשפה הזאת." אמרה, וצחקה שנזכרה בטעות שעשתה. "עכשיו זה נראה לי כל-כך טיפשי. אני לא מבינה איך לא הבנתי אז."

"אז את תלמדי אותי?" שאל גיל בשקיקה. "טוב. נתחיל." היא התישבה על שפת המדרכה. "מה תרצה ללמוד קודם?" שאלה אותו. "הייתי רוצה לדעת איך אומרים 'תן לי את זה'." שלף גיל. "טוב. תקשיב טוב טוב. טעות אחת, ותצטרך להתחיל הכל מהתחלה." והיא נבחה נביחה גבוהה וחדה. הכלבים התרוממו ממקומם, תולים בה את עיניהם בשאלה. גיל ניסה לחזור אחריה, אבל ברגע שהתחיל, כל הכלבים פערו את פיהם, ומעיין צחקה. "מה? מה עשיתי לא נכון? זה נשמע בדיוק כמו שאת עשית!" אמר גיל, מבולבל. "אוי, אתה ממש מוזר, אמרת 'אני לא מבין עברית'. למה שתגיד את זה?" היא כבר לא צחקה. "או, ממש טעיתי. אני יכול לנסות שוב?" שאל בקול מתחנן.

"טוב, בסדר." אמרה מעיין. במשך זמן רב ישבו על המדרכה הרטובה, עד שהצליח להגיד את מה שרצה להגיד. מעיין מחאה כפיים. "טוב, עוד בשיעור הבא, תלמיד!" קראה והתרוממה. "אני קופאת." גיל מיהר להתרומם גם הוא. "אז ביי!" אמר באכזבה. "הו, אל תדאג, אין לי יום ארוך מחר." אמרה מעיין. גיל התחיל לשאול, אבל עיניה הירוקות עצרו את מוחו. "טוב, אז ביי!" אמרה מעיין. היא נבחה לכלבים ויללה לחתולים, ופנתה לרוץ. "אה, רגע, יש לי משהו בשבילך." נזכרה, ותחבה לידו משהו. לפני שהספיק גיל לבדוק מה זה, היא כבר לא הייתה שם. הוא הסתכל על החפץ. זה היה צמיד, עם תליון של ראש צפרדע, ועליו כתוב 'חברים'.
תגובות לכתבה