הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |  מערכת 'עיניים'  |  צור קשר 
  20/10/2017 
 
הופיע גיליון 206
 בנושא קצה



הלוחשת לחיות - פרק א’
מאת: ערבה לנדר שפירא בת 11, תאריך:1/11/2009
גיל פוגש את מעיין

"מי זאת הילדה הזאת?" לחש לעצמו גיל ממקום המסתור שלו בשיח.
הוא היה יכול להישבע שהוא לא ראה אותה מקודם. היא נראתה בת גילו, רק קצת יותר גבוהה, והוא לא ראה שיער כזה אדום בחיים שלו. גם את הקול שלה הוא שמע מעולם. קול מתנגן כזה, וצלול. גיל נאלץ להזכיר לעצמו שאם היא באמת בת גילו, היא הייתה אמורה להגיע לפעולות של השכבה בישוב. אולי היא חדשה והיא פשוט התביישה? זה היה הפתרון היחיד. או שגיל פשוט לא רצה לחשוב על עוד פיתרון.

הוא ניעור מהירהוריו כששם לב שהילדה התרחקה ממנו. הוא רץ והתחבא במקום יותר קרוב אליה, והמשיך לעקוב אחריה. לפתע היא נעצרה. הרוח באה מהכיוון הנגדי לה. שערה האדום התנופף ברוח. לאט לאט, בתנועה בלתי מורגשת כמעט, היא הסתובבה. לכיוונו. גיל עצר את נשימתו. עור פניה היה בהיר, לבן כמעט, ועיניה היו גדולות, ירוקות ושקדיות. אפה היה קטנטן. היא חייכה אליו, חושפת שורת שיניים לבנות וישרות. "אתה יכול לצאת עכשיו." אמרה לו בקולה העדין. גיל יצא מהשיח בארשת כנועה. "איך ידעת שאני שם?" שאל. "או, היית קולני כל-כך, איך לא יכולתי לשמוע אותך?" אמרה. גיל נדהם. "חשבתי שהייתי שקט" אמר. "טוב, אם זה נקרא אצלך שקט, כדאי שתתאמן יותר!" צחקה. גיל צעד לעברה. "אני מעיין," אמרה לו והושיטה לו יד. "אני גיל" אמר, ולחץ את ידה. "גיל..... תמיד אהבתי את השם הזה."

חייכה. חיוכה התרחב, והיא פנתה לאחור. "תיכף הם יבואו." "הם?" שאל גיל. שאלתו נענתה כשקבוצת כלבים, וביניהם שני חתולים, רצו אל מעיין במהירות אדירה. היא רק חייכה, ופשטה את זרועותיה. הכלבים קפצו עליה, בנביחות רמות. "שבו, שבו." צחקה מעיין. הכלבים התיישבו מיד. עיניו של גיל נפערו בתדהמה.

"גיל, תכיר, זאת מילקי." מעיין הצביעה על כלבה קטנטנה ושחורה, שקצה אחת מכפותיה צבוע בלבן. "זה טופי." היא הצביעה על כלב ג'ינג'י לבן, שכישכש בזנבו. "זאת מוקה הקטנה," אמרה מעיין והצביעה על כלבה זעירה, לבנה. "זאת האו," אמרה והצביעה על כלבה גדולה ולבנה. "זה סטאק," אמרה והצביעה על כלב פקינזי קטנטן. "זאת מוקה הגדולה." אמרה והצביעה על כלבה גדולה וחומה. "ואלו כתם וטופי. כתם זה הבן, וטופי זו הבת." אמרה והצביעה על זוג החתולים. "אה..... נעים להכיר." מלמל גיל. "יש חדשות?" שאלה מעיין את חבורת החיות. האו נבחה. "יופי." אמרה מעיין. "ביי, נתראה מחר." אמרה נופפה לכלבים. "ואתם שניכם, אני מקווה שלא תאכלו שוב חלזונות!" נזפה בצמד החתולים. כתם וטופי התקפלו, וטופי יללה חרישית. "יופי." גיל תלה בה מבט משתאה. "עזוב, סיפור ארוך" אמרה מעיין. "אממ... אמא שלי בטח מחכה לי, נתראה מחר." אמר גיל. "ביי" אמרה מעיין. הוא הסתובב והחל לרוץ. יהיו לו הרבה שאלות לשאול אותה מחר.
תגובות לכתבה