הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |  מערכת 'עיניים'  |  צור קשר 
  29/04/2017 
 
הופיע גיליון 201
 בנושא חתולים



התחלפות
מאת: יסמין יוגב בת 11, תאריך:30/4/2009
יעל זו נעמה וההפך?

"אני נעמה...." התחלתי לכתוב. המורה שלנו, ענת, ביקשה מאיתנו לכתוב סיפור עלינו ועל משהו שקרה לנו. לא ידעתי על מה לספר: חשבתי על המריבה שהייתה עם החברה הכי טובה שלי, מעיין, אחר כך חשבתי לכתוב על הזוגות בכיתה... לא מצאתי נושא! סגרתי את המחברת, לבשתי פיג'מה, צחצחתי שינים ונכנסתי למיטה.
תמיד כשאני קמה השיער שלי (שדרך אגב הוא מתולתל) מסתבך ונהיים בו המון קשרים, ולוקח לי הרבה זמן לסדר אותו, לכן אני כמעט תמיד מאחרת לבית הספר, אך היום הרגשתי את שיערי עד הגב, והוא היה שחור וחלק . הופתעתי! הלכתי למראה הגדולה שיש לי בחדר, ומתוך המראה מציצה... יעל! כן,יעל, הילדה הכי פחות מקובלת בכיתה, שכשהיא חולה אף אחד לא רוצה להביא לה שיעורים, ובהפסקות היא לא משחקת, אלא קוראת את הספרים שלה. ירדתי למטה ואכלתי חביתה, למרות שכל בוקר אני אוכלת קורנפלקס עם חלב. מוזר! חשבתי, אבל אמא של יעל לא נתנה לי זמן לחשוב:"כבר נורא מאוחר", אמרה ואז הציצה בשעונה. "אוי,יעל,כבר שש וחצי, ועוד לא סיימת את ארוחת הבוקר!" "אבל ממש מוקדם"... התחלתי להגיד... "קדימה יעל, סיימי את ארוחת הבוקר!" עכשיו אמרה זאת אמא של יעל בכעס. סיימתי את ארוחת הבוקר ובלי להוסיף אף מלה הלכתי לכיוון המדרגות. "מה זה, יעל, אני באמת לא מבינה מה קורה לך היום, שכחת לפנות את הצלחת שלך מן השולחן!" רציתי להגיד שגם אני לא מבינה מה קורה לי היום, אבל לא אמרתי את זה, כי ידעתי שאמא של יעל ממילא לא תבין ושזה רק ירגיז עוד יותר. פיניתי את הצלחת שלי מהשולחן, ולפני שאמא של יעל תספיק להגיד עוד משהו, עליתי במרוצה במדרגות ובדרך חשבתי שיעל נורא מסכנה בגלל שאמא שלה כזאת מעצבנת. רק עכשיו שמתי לב כמה החדר היה שונה מהחדר שלי, ושוב, בפעם המאה, חשבתי שזה מאוד מוזר. כל החדר כולו היה צבוע בורוד: הקירות, השטיח שעל הרצפה, שולחן הכתיבה הגדול ולידו הכיסא היו ורודים, הוילון שהיה תלוי מהחלון, ארון הבגדים היה ורוד וכך גם דלת הכניסה. החלטתי שמעכשיו אני מתחילה להתרגל למצב החדש שבו אני יעל ולא נעמה, למרות שההרגשה הזאת לא הייתה נעימה ,כלל וכלל לא.
על השידה שליד המיטה הייתה ערמת ספרים מסודרת בקפידה ולידם היה מונח פתק. בדרך כלל אני לא חטטנית אבל הפעם פשוט הייתי חייבת להציץ בפתק, וזה מה שהיה כתוב שם:
יעל, אני אוהב אותך, יורם
בהיתי בפתק. הפה שלי נפתח וסרב להיסגר. יורם? מלך הכיתה? מאוהב ביעל? הרי זה בלתי אפשרי! אם זה היה באמת נכון כל הכיתה הייתה יודעת מזה, כל פעם שמישהי מקבלת כזה פתק היא מייד מראה אותו לחברה, תוך חמש שניות כל הכיתה יודעת ועושה מזה סיפור. פתאום מצאתי את עצמי מרחמת על יעל בפעם השנייה היום, ריחמתי עליה כי לא היה לה למי להראות את הפתק, לא היו לה חברות. מספיק לחשוב מחשבות רעות! גערתי בעצמי, דחפתי לכיס הפיג'מה שלי את הפתק והחלטתי להתעמק בעניין בפעם אחרת, ולהמשיך להתארגן, בעצם להתחיל. הרמתי את התיק של יעל שהיה מונח על יד השידה והושבתי אותו על הכיסא. הבטתי בדף מערכת השעות (שגם הוא היה ורוד, למרות שאני מוכנה להישבע שכשחילקו לנו אותו הוא היה בצבע לבן), והתחלתי לסדר את התיק. כל ספריה של יעל היו מסודרים במגירות, כל מקצוע במגירה משלו. על כל מגירה היה שלט קטן מעץ שעליו היה כתוב את שם המקצוע שאותו היא מכילה. שיטה טובה ונוחה ביותר לסדר את התיק, חשבתי. בואו נראה: אמנות, אנגלית, מדעים, חשבון, תנ"ך, וספורט. אוף! יום רביעי, היום השנוא עלי. סיימתי לסדר את התיק והתחלתי להתלבש. הפעם, החלטתי, אתלבש מהר, וגם את כל שאר ההתארגנות אעשה מהר. פתחתי את הארון וכפי שהיה אפשר לצפות, כל הבגדים שם היו ורודים. "טוב, שיהיה", אמרתי לעצמי, "במילא זה רק ליום אחד (כך, לפחות, אני מקווה)". לבסוף בשעה שבע בדיוק הייתי מוכנה, וורודה מכף רגל ועד ראש, יצאתי לבית הספר. כשהגעתי לכיתה היא הייתה ריקה, אינני רגילה להיות בכיתה כשהיא ריקה. הפעם לא חשבתי שזה מוזר, התרגלתי למצבי החדש. לא היה לי מה לעשות ולכן ישבתי והוצאתי ספר. הספר היה מאד מעניין והייתי שקועה בו, עד כי לא שמתי לב שמעיין נכנסה. לאחר שעייפתי מלקרוא סגרתי את הספר והכנסתי אותו בחזרה לתיק.
"שלום מעיין!" קראתי בשמחה. מעיין נראתה מופתעת אך לא ענתה לי. נזכרתי. היא חושבת שאני יעל. יעל כל כך מסכנה, אמרתי לעצמי. לא מתייחסים אליה בכיתה. לא היה לי מה לעשות. זמן מה ישבתי במקום של יעל וחשבתי מחשבות. חשבתי על אמא של יעל, חשבתי על הסיפור שאנחנו צריכים לכתוב עלינו ועל משהו שקרה לנו. צריך להגיש את זה מחר!, נזכרתי, ואז פתאום עלה לי רעיון על מה לכתוב! אכתוב על כך שיום אחד הפכתי ליעל, ואיך הרגשתי וכל זה. אבל במחשבה שנייה, אני חושבת שזה יכול להעליב את יעל. טוב, אכתוב על מישהי אחרת. בינתיים התחילו הילדים להגיע. כולם צעקו, צחקו והלכו מכות. לא היה נעים לשבת בכיתה רועשת כל כך. הנחתי את תיקיית האומנות לצידי, שמתי את הקלמר על השולחן, נעמדתי וחיכיתי. בקושי היה אפשר לשמוע את הצלצול מרוב הרעש שהיה בכיתה. ליאת המורה לאמנות, שלפי דעתי היא די בסדר, נכנסה לכיתה, נעמדה וחיכתה שכולם יעמדו. ליאת הייתה גבוה, רזה וחטובה, היו לה עיניים גדולות וחומות, אפה היה סולד ועליו היו משקפיים בצורת ריבוע, שערה הבלונדיני היה תמיד אסוף בקפידה לפקעת הדוקה וקטנה. הרעש בכיתה פחת לאט לאט, ולבסוף הייתה דממה, שהיה אפשר לשמוע שהמזגן פועל. ליאת התיישבה, חייכה חיוך חצי מזויף והסבירה מה נעשה היום. "היום תגדילו ציורים" הסבירה ליאת. "נחלק לכם גלויות ודפים ואתם תבחרו גלויה ותעתיקו אותה על הדף". השיעור לא היה מעניין במיוחד, אבל מכיוון שלא היה מישהו שישב לידי לא היה לי עם מי לדבר. "יעל, את יכולה לחלק דפים?" שאלה ליאת. לא עניתי, אבל קמתי ולקחתי מידיה את חבילת הדפים. לאחר שסיימתי לחלק את הדפים בחרתי לי גלויה של עץ בשלכת עם רקע חום אדמדם. תמיד מתחילים ברקע, נזכרתי בדבריה של ליאת. חום, קצת אדום, בורדו, מעט חום בהיר....זהו! מושלם! בכיתה היה מעט רעש אבל לליאת לא היה איכפת מפני שהיא הייתה שקועה במחברת שלה שבה היו הרשימות של כל הכיתות ותמיד בתחילת השיעור היא קוראת שמות. משום מה היום היא לא הקריאה שמות. אולי היא שכחה, חשבתי. וכאילו כדי לתת לי תשובה אמרה ליאת: "אוי, כמעט שכחתי, לא הקראתי שמות". "נעמה?" כמעת צעקתי: "כן!" אבל אז נזכרתי שאני היום נראית כמו יעל. "מעיין, האם נעמה אמרה לך משהו על כך שלא תהיה היום?" שאלה ליאת. "לא, היא לא אמרה לי כלום". "טוב. יעל?" "פה", אמרתי. ליאת חייכה אלי והמשיכה לקרוא שמות. סיימתי לצייר את העץ שבשלכת, והחזרתי את הגלויה לליאת יחד עם הציור. כשכל התלמידים החזירו לליאת את הציורים והגלויות היא הלכה. נשמתי לרווחה. השיעור הראשון עבר בשלום. מה יש לנו עכשיו... אנגלית. אוף! אני שונאת שיעור אנגלית. לא,לא בגלל המקצוע אלא בגלל המורה. דורית, המורה לאנגלית שלנו היא ההפך הגמור מליאת. היא,בניגוד לליאת הייתה שמנה, שכל הילדים בכיתה חושבים שהיא בהריון. עיניה קטנות וירוקות,אפה גדול ויש לה לפחות 3 חורים בכל אוזן. המורה שלנו לאנגלית צועקת על הלחשוש הכי קטן. שיעור אנגלית הוא גם נורא משעמם, אנחנו חוזרים על כל מה שלמדנו בשנה שעברה. הוצאתי את הספר, החוברת והמחברת וחיכיתי. שיעור אנגלית חלף. ברגע שהמורה דורית יצאה מהכיתה התחילו הצעקות. חזי וצחי, הילדים הכי מופרעים בכיתה, קמו, חזי הוציא מהכיס שלו כדור קטן וקופצני, והוא וצחי התחילו להתמסר מעל ראשיהם של הילדים.
הפסקה. סוף סוף הפסקה. עכשיו יהיה לי זמן לחשוב על כל הדברים שהטרידו אותי: הפתק של יורם, הסיפור שאנחנו צריכים לכתוב, והדבר החשוב ביותר: איפה הגוף שלי, ומה קורה איתו, והדבר האחרון: איפה הנשמה של יעל. אני לא יודעת בדיוק מה קורה פה. הרי לא יתכן שאני והיא החלפנו גופים ולשתינו נשארה אותה נשמה. כלומר, אותן רגשות, אותן מחשבות, אותן חששות, הדברים האלה לא השתנו. הם, נשארו אותו הדבר. בעצם החלפנו במראה החיצוני,ונשארנו עם אותו מראה פנימי. אפשר לומר שלא נכנסתי "לנעליים" של האחר, כמו שאמא תמיד אומרת לי כשאני חוזרת מבי"ס עם ריב, אלא נכנסתי ממש לגוף של יעל, למרות שזה קרה לא בכוונה. רגע, אז, אם...אם החלפנו בנשמות איפה הגוף שלי ואיפה הנשמה של יעל ? למה לא ראיתי את הגוף שלי פה, בבי"ס ? זה היה ברור שמתישהו יהיה צלצול, הרי ההפסקה לא נמשכת עד אין סוף... שיעור מדעים. את שיעור מדעים מלמד המורה הבן היחיד בכל בי"ס-פרופסור אלקטרוליזה. לפרופ' אלקטרוליזה יש מבטא רוסי כבד, הוא גבוה ורזה, בעל שיער שחור שתמיד מסורק היטב, שפם שחור ומבריק ומשקפיים . פרופ' אלקטרוליזה נכנס ודממה השתררה בין רגע. פרופ' אלקטרוליזה ,הוא מסוג המורים שמשיגים שקט ללא כל מאמץ ולכן אף אחד לא מעז להתחצף אליו. "בוקר טוב תלמידים, אתם יכולים לשבת."אמר בקול שקט,כמעט בלחש, כאילו רצה לנקום במשהו על כך שערבב כמות גדולה של סבון בקפה שלו. החלטתי לזייף כאב בטן בתחילת השיעור, לצאת למזכירות ולהתקשר לאמא של יעל שתיקח אותי לבית של יעל, שם אוכל להרהר בכל הדברים שהרהרתי עליהם בהפסקה, להתקשר למס' הבית שלי ולראות אם יש שם משהו.
אחרי רבע שעה מתחילת השיעור התחלתי למשש לעצמי את הבטן ולהשמיע קולות גניחה. הצבעתי וחיכיתי עד שפרופ' אלקטרוליזה יסיים לצעוק על ילד אחד שאכל סוכריות באמצע השיעור. פרופ' אלקטרוליזה נשם נשימה עמוקה ופנה אלי."כן יעל" "המורה, אני יכולה ללכת למזכירות, אני לא מרגישה טוב". "כן, כמובן". הלכתי במהירות למזכירות, אמרתי למזכירה שאני לא מרגישה טוב ושאני רוצה להתקשר הביתה. האמת,שלא היה כל-כך נעים לי לשקר לכולם, אבל זה היה מקרה חירום. מהר מאוד התברר לי שזה בכלל לא פשוט לשכנע את אמא של יעל שאני באמת חולה. אמא של יעל הייתה מההורים האלה שרק אם לילד או לילדה שלהם יש חום של 39.00 ומעלה הם מרשים להם לא ללכת לבית הספר. לאחר סידרה ארוכה ומכובדת של שכנועים הצלחתי לבסוף לשכנע את אמא של יעל שאני ממש חולה והיא לקחה אותי לבית של יעל. כשהגענו הייתי צריכה לשכב במיטה והיה אסור לי לצאת ממנה. רק כשאמרתי שאני רוצה להתקשר אל נעמה כדי לקחת ממנה את שיעורי הבית היא הרשתה לי. "ממי את רוצה לקחת שיעורים ?" שאלה אותי אמא של יעל. "מנעמה" אמרתי. "מי זאת?" " זו אני" אמרתי בלי לחשוב. "את?" "אה, כן, כלומר...לא, זאת משהי מהכיתה." אמא של יעל ירדה במדרגות וליפני זה שלחה בי מבט של 'הילדה השתגעה לגמרי'. ניגשתי לטלפון כדי להתקשר לבית שלי. חיכיתי בציפייה ובמתח שמישהו כבר יענה. "הלו," נישמע קול מהצד השני של הקו "אם.. אה.. שלום א...אפשר לדבר עם יעל? סליחה,כלומר, עם נעמה?" "כן,רק רגע" אמר הקול של אמא שלי. חיכיתי בציפייה הולכת וגוברת למה שאני הולכת לשמוע בצד השני של הקו. "שלום" נישמע פתאום קול שהפריע לי לחשוב. "אם...אה,שלום נעמה?" שאלתי בהיסוס. "לא, זאת יעל, כלומר, כן זאת נעמה" עכשיו כבר ידעתי בוודאות שיעל היא זאת שמדברת. לא ידעתי איך להתחיל לספר לה הכל. לפתע שמעתי את עצמי אומרת: "גם את קמת בבוקר עם מראה חיצוני אחר לגמרי?" "כן, היום קמתי בבוקר ונראיתי כמו נעמה מהכיתה, זאת הייתה הרגשה מוזרה מאוד ו-" "גם לי קרה אותו דבר" התפרצתי לדבריה "איך את חושבת שכל זה קרה ?" שאלתי אותה "אין לי מושג, דברים כאלה קורים רק באגדות...." שתינו צחקנו. היה ברור שמעכשיו אני והיא נהיה החברות הכי טובות. קודם אפילו לא תיארתי לעצמי שיום אחד אני אהיה חברה שלה. "רוצה לבוא אלי, זאת אומרת אליך, לבית שלך?" היא שאלה פתאום "לצערי אני לא יכולה, העמדתי פני חולה אז עכשיו אני שוכבת במיטה ואמא שלך אסרה עלי לצאת ממנה". "אה,אני מבינה" היא אמרה בעצב "טוב, אני מקווה שאמא שלך תחליט במהרה שאני 'בריאה' ". "כן,גם אני". "טוב, ביי" "ביי"
לאחר זמן רב ביותר ששכבתי במיטה סבלנותי פקעה לגמרי להחלטתי ללכת לאמא של יעל ולהודיעה לה שאני בריאה. זה אומנם לא היה קל כלל וכלל אך לבסוף היא הרשתה לי ללכת ל"נעמה". רצתי לבית שלי כל עוד רוחי בי,כאילו רודפת אחרי אש, הייתי חייבת להגיע לשם כמה שיותר מהר לדבר עם יעל ולהסביר לה, ולשאול אותה. קצרת נשימה הגעתי לבית שלי. ליבי פעם מהתרגשות כאשר דפקתי בדלת. כנראה שיעל ישבה דרוכה כולה מול הדלת כיוון שברגע שדפקתי בדלת היא נפתחה ושם עמדה יעל ,שנראתה כמוני. לאחר שיחתנו הארוכה שב כל אחת מאיתנו גוללה את סיפורה הגענו להחלטה: כל אחת מאיתנו תעשה בדיוק אותו הדבר כמו אתמול בערב ונראה אם נתחלף בחזרה.
אמא שלי, שלא שמה לב לכלום הביאה לי וליעל עוגיות שוקולד צ'יפס. בזמן שלעסתי את העוגייה חשבתי לשאול את יעל אם היא אוהבת את הלימודים או שפשוט חשוב לאמא שלה שהיא תשקיע בהם. "יעל,את אוהבת את הלימודים?" יעל הניחה את העוגייה ,נשמה נשימה עמוקה ואמרה: "האמת היא שפעם שנאתי את הלימודים ובנוסף לכך לא הייתי טובה בהם אבל אמא שלי, שכשהיא הייתה ילדה קטנה היא הייתה תלמידה מצטיינת ואהובת כל המורות רצתה שאני אהיה כמוה, ולמרות שלא רציתי היא הקשתה עלי ולבסוף נעשתי כזאת". אחרי הסיפור הזה ריחמתי על יעל כל כך שלא הבנתי איך היא נתנה לזה לקרות. אני לפחות הייתי מסבירה לאמא שלי שאני לא אוהבת לימודים, ושאם ינסו לגרום לי לאהוב אותם זה רק יוצאי את כל ההנאה שבללמוד. לא אמרתי ליעל את כל הדברים האלה מכיוון שלא ידעתי איך מתנהל אצלם הכל ולא רציתי לפגוע באף אחד. הגיע הערב. מכיוון שאני ויעל סיכמנו שכל אחת מאיתנו תעשה את אותם הדברים שעשתה אתמול בערב לקחתי מחברת וכתבתי:"אני נעמה". אומנם הרגשתי די טיפשית אבל ידעתי שאני חייבת לעשות את זה. סגרתי את המחברת,לבשתי פיג'מה, צחצחתי שניים ונכנסתי למיטה בלב פועם מהתרגשות. הרגשתי יד שמלטפת את הלחי שלי. פקחתי לאט לאט את העיניים וראיתי את אמא שלי גוחנת מעליי. הלב שלי התפוצץ מרב שמחה, סוף סוף חזרתי להיות נעמה,נעמה האמיתית! אמא שלי חייכה ואמרה:"בוקר טוב!" "בוקר טוב!"אמרתי בחזרה. אמא שלי חייכה אליי חיוך אחרון ויצאה. הרגשתי הקלה עצומה. סוף סוף חזרתי לצורתי הרגילה! התארגנתי לביה"ס סמהירות הבזק. "איך התארגנת כל כך מהר?"אמא שאלה אותי "רוצה שאסיע אותך לביה"ס?" הנהנתי. כשנכנסתי לכיתה ראיתי את יעל עומדת בכיתה ומחכה למשהו. "יעל?" יעל הסתובבה אליי. איזה הקלה, שוב הכל בסדר. סוף!!!!
תגובות לכתבה
1.מקסים!
 עדי יורב בת 12 וחצי (18/05/2009, 19:29:34)