הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |  מערכת 'עיניים'  |  צור קשר 
  24/04/2017 
 
הופיע גיליון 200
 בנושא חוכמה



החזרה לבית הספר
מאת: עלמה רוקאס בת 9.5, תאריך:28/8/2008
חוויות מסיום הלימודים וציפייה לתחילתם

ביום האחרון של בית הספר הדמוקרטי אני משתדלת להיפרד מהכל.
הרבה ילדים אצלנו שונאים לא לבוא לבית הספר ולהחמיץ את כל הכיף. כמה ילדים בבתי ספר רגילים אומרים לי שלא לומדים דבר בבית הספר הדמוקרטי שלנו, אבל זה לא נכון. אנחנו לומדים בערך אותו הדבר כמו שילדים בבתי ספר רגילים לומדים, חוץ ממדעים, כי קוראים לזה בשם אחר וזה קצת שונה, אבל ההבדל העיקרי הוא שאנחנו לומדים אותו דבר, בכיף.
ביום האחרון של בית הספר, כשכולם מתחילים להעביר שמועה באוזני כולם ושל עצמך שעוד דקה לא מקבלים יותר שיעורי בית, אני מתחילה לחשוב איך יהיה לי בחופש. מה אני אעשה ומה לא, האם אספיק ללמוד את כל לוח הכפל וגם לעשות שיעורי בית במתמטיקה, והאם כשאחזור בשנה הבאה עדיין יהיה לי את אותו הקשר עם החברות שלי. ופתאום, כשהשומר שלנו פותח את שערי בית הספר וכולם רצים ואומרים שלום אחד לשני, אני מתחילה להרגיש קצת עצובה. אני מחכה עם אחי הגדול יהלי כמה דקות עד שאבא מגיע. כשאנחנו מתחילים לנסוע הביתה, ואני מבינה שבעצם לא אלמד יותר באותו המקום למשך חודשיים, אני מפנה את מבטי אל כל הילדים שעוד מחכים להוריהם, ובעיקר אני מסתכלת על בית הספר. אני מרגישה בעצם כאילו שאני הולכת לעבור למקום אחר, אבל בעצם אני אחזור עוד מעט.

בחופש אני בעיקר שוהה שעות ארוכות מול המחשב ובו אני מתכתבת עם חברה טובה שלי באימייל. כשממש ממש משעמם לי אני הולכת לבדוק איזה תוכניות יש בטלוויזיה, ואם יש אחת קצת נורמלית מכולן, שאותה אפשר לראות חמש דקות. בימי שני, כשאמא הולכת לעבודה ומשאירה את אחי ואותי לבד, אנחנו רבים המון מתוך משחק וכל חצי שעה לפחות מתקשרים לאמא בכדי להלשין אחד על השני. "אמא, היא מפריעה לי לקרוא!" אומר יהלי (שמכונה גם בשם י'), "הוא חנק אותי..." אני מלשינה. אבל זה לא כל כך עוזר להלשין אחד על השני לאמא. אני יודעת כבר מהשנה שעברה שהכי מוזר זה לחזור לבית הספר. זה כאילו שאת לא מכירה אותו ואת שיטות הלימוד הכיפיות שלו. אני שוב צריכה להתרגל לחזור להיות עם כל החברות שלי. שחלקן אולי כבר שכחו אותי מהחודשיים שעברו. אבל הן אף פעם לא שוכחות. כי החברות שלי טובות מדי בכדי לשכוח אותי. ואני לעולם לא אשכח אותן. יכול להיות שאי פעם אשכח מישהי, אבל אם כן, רוב הסיכויים שאשכח את החברה הכי הכי טובה שלי, ושאזכור את הבנות שהכי התייחסו אלי הכי לא יפה. כי כמו ששמעתי שאיזה שחקן קומדיה אמר ב'חדשות 10' לא מזמן: "ביקורת טובה על המופע שלך עושה לך חיוך על הפנים. אתה אומר: 'יופי, איזה כיף, כתבו עלי ביקורת טובה', ואחרי שתי דקות אתה כבר שוכח ממנה לגמרי. לעומת זאת, ביקורות רעות נשארות עליך כמו צלקת. זה כואב לכל החיים, ואתה אף פעם לא שוכח." ובדיוק אותו הדבר עם הילדות שרעות אלי. עלבונות נשארים איתך כמו צלקת. זה הולך איתך לכל החיים. שבוע או עשרה ימים לפני תחילת הלימודים מתחילים קצת להלחיץ. אני מתחילה לחשוב לי בראש כל מיני מחשבות כגון: 'מה אלבש? האם יש לי את כל כלי הכתיבה הנחוצים? איזה שיעורים יהיו שנה הבאה? כמה שיעורי בית יתנו לכיתה ד'?' אבל תמיד הכל נגמר בשלום. את חוזרת, כולם מכירים וזוכרים אותי, אני נפגשת עם המורים החדשים ובעוד כשבועיים יתחילו ללמוד באמת.
תגובות לכתבה